איתן אלחדז ברק
לובי "בית קלור" שבמתחם הסטודנטים של מכון ויצמן למדע לבש אמש (ראשון) חג של צבע ואור, כשעשרות חוקרים, סטודנטים ובני משפחותיהם מהקהילה ההודית התכנסו יחד עם חבריהם לקמפוס לציין את חג ה"דיוואלי" (Diwali) – חג האורות ההודי, באירוע שיזם המשרד הבינלאומי של המכון. לערב אחד הוחלפו החלוקים הלבנים, הנוסחאות והניסויים המדעיים בבגדי סארי וקורטה מסורתיים, בריחות קטורת ותבלינים, ובאווירה חמה שחיברה בין מזרח למערב.
דיוואלי (או "דיפאוואלי" בסנסקריט – "שורה של נרות") הוא החג המרכזי והמפואר ביותר בלוח השנה ההינדי, המסמל במהותו הרוחנית את ניצחון האור על החושך, הטוב על הרע והידע על פני הבורות. החג מציין במסורת את שובו של האל ראמה לממלכתו לאחר 14 שנות גלות והכנעת כוחות הרוע, ואת ליל הולדתה של לקשמי – אלת השפע, העושר והמזל הטוב.
לכבוד החג עוטר האולם בציורי רצפה מסורתיים ("רנגולי") מאבקות צבע מרהיבות ומרבדי פרחים שבמרכזם דלקו נרות, ובמרכז הרחבה הוקם מזבח חגיגי מעוטר בשרשראות פרחים ובפעמונים עם תמונותיהם של האלים ראמה, לקשמי וגנש. האירוע נפתח בטקס הדלקת נרות וזיקוקים, שבו החזיקו המשתתפות נרות דולקים בכפות ידיים מעוטרות בציורי חינה (מהנדי) מסורתיים וצמידים נוצצים.
עשרה הודים בחדר – ושש שפות שונות
את הטקס המרכזי פתחו זוג מנחים צעירים מקהילת החוקרים של המכון – הוא בקורטה ירוקה מסורתית והיא בסארי בהיר וחגיגי – שקיבלו את פני האורחים בברכת "שלום" לבבית והסבירו בחיוך על פסיפס התרבויות המרכיב את הודו.
"הבאנו לכאן הערב 'הודו קטנה', והאפשרות לחלוק אותה עם חברים מכל העולם היא מה שהופך את הדיוואלי הזה למיוחד עוד יותר", פתחה המנחה בהתרגשות, והוסיפה בקריצה לעבר הקהל הישראלי והבינלאומי שמילא את האולם: "בין אם חגגתם את הדיוואלי כל חייכם ובין אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן – אנחנו שמחים לארח אתכם. בין אם הגעתם בשביל המוזיקה, הריקודים, החגיגה, או שפשוט מישהו הבטיח לכם אוכל הודי מדהים – אנחנו לגמרי מבינים, בלי שיפוטיות!".
בני הזוג תיארו כיצד החג מחבר בין חלקיה השונים של תת-היבשת: "הדבר המרתק הוא שאזורים שונים בהודו חוגגים את הדיוואלי דרך סיפורים ומסורות שונות. בצפון הודו חוגגים את חזרתו של האל ראמה אחרי 14 שנות גלות, בדרום הודו חוגגים את ניצחונו של האל קרישנה על השד נאראקאסורה, ומשפחות רבות סוגדות לאלה לקשמי המייצגת שפע ומזל טוב. סיפורים שונים, מסורות שונות ושפות שונות – ובכל זאת, חג אחד שמאחד את כולנו".
"זו הודו על קצה המזלג", צחק המנחה, "אם תשימו עשרה הודים בחדר אחד, הם כנראה ידברו בשש שפות שונות, ויהיו להם עשר דעות שונות לגבי השאלה באיזו עיר מכינים את ה'ביריאני' (תבשיל האורז ההודי המסורתי) הכי טוב. בלי לפתוח את הוויכוח הזה הערב, כי יש לנו רק כמה שעות – ברור שהביריאני של דרום הודו הוא הטוב ביותר!", הכריז לקול צחוקו של הקהל.
הגעגועים לבית – והפקודה של אמא
מעבר למיתולוגיה ולפילוסופיה, עבור החוקרים שחיים ופועלים בישראל, אלפי קילומטרים ממשפחותיהם, החג מעורר בראש ובראשונה געגוע עמוק לבית.
"דיוואלי קשור אצלנו קודם כל לבית, וזה מה שרצינו להביא לכאן הערב", שיתף המנחה מהבמה ברגע של כנות נוגעת ללב. "זה אומר לקשט את הבית, ללבוש בגדים חדשים, לאכול ממתקים, לדבר עם המשפחה, לפוצץ כמות אדירה של זיקוקים – וגם לשמוע מאמא שלך שלא אכלת מספיק. כי כשאמא הודית אומרת לך 'קח רק עוד ממתק אחד', זו ממש לא המלצה – זו פקודה! עכשיו, כשאנחנו נמצאים כאן, במרחק אלפי קילומטרים מהבית, הזיכרונות האלה הם מה שהופך את הדיוואלי שלנו לכל כך מיוחד".
בין השולחנות הערוכים לבין מנדלות הפרחים על הרצפה, ניתן היה לפגוש את פניה היפות של הקהילה האקדמית ההודית בישראל. אחד החוקרים, פוסט-דוקטורנט במכון שלבש וסט מסורתי מעל חולצה מכופתרת (ושימש גם כגיטריסט בלהקת הקמפוס בהמשך הערב), סיפר לנו במהלך האירוע על היקף הקהילה: "אני עושה כאן פוסט-דוקטורט, ואפשר לראות כאן הערב קהילה הודית תוססת ומגוונת שהתקבצה מכל קצוות הודו – מהצפון ומהדרום, מהמזרח ומהמערב. יש במכון ויצמן סטודנטים וחוקרים רבים מהודו; רובנו פוסט-דוקטורנטים, חלקם דוקטורנטים ויש גם סטודנטים לתואר שני, וכולנו עוסקים כאן במחקר מדעי".
לצד החוקרים בלטו גם בני ובנות הזוג שמלווים אותם בתקופת המחקר בישראל ויוצרים יחד מעטפת קהילתית תומכת. אנוראדה מאוריה (Anuradha Maurya), שלבשה בגד חג מסורתי בגוון צהוב-בהיר וענדה צמידים כסופים ותכשיטים מסורתיים, כרעה לצד שטיח הפרחים והנרות וסיפרה בחיוך נרגש: "הדיוואלי עבורנו הוא הדלקת נרות ה'דיאס' – זהו חג של שמחה ושלום, היום שבו האל שלנו ראמה שב מהיער אל ביתנו. אני מתגוררת כאן עם בעלי שלומד וחוקר במכון, וגם אני לומדת תוך כדי השהות כאן. לחגוג יחד את הדיוואלי במקום הזה מעניק לנו תחושה אמיתית של בית".
כשכלי הטאבלה פוגשים גיטרה חשמלית
מיד לאחר הדברים נפתח החלק האמנותי של הערב, שהפך למופע שובה לב של קצב, צליל ותנועה על רקע קיר התבליט האמנותי של בית קלור. את הרחבה כבשה תחילה רקדנית יחפה בתלבושת מסורתית מרהיבה בגווני אדום, כחול וזהב, שסחפה את הקהל בריקוד הודי מלא הבעה, תנועות ידיים מדויקות וסיבובים מהירים לצלילי הלהיט הבוליוודי המקפיץ "Nachde Ne Saare"* ("כולם רוקדים").
אחריה עלה לבמה הרכב מוזיקלי מיוחד של חוקרי וסטודנטי המכון, שהמחיש יותר מכל את המפגש הבין-תרבותי: בקדמת הבמה ישב יחף על שטיחון נגן תופי "טאבלה" מסורתיים בלבוש הודי חגיגי, לצדו ניגנה בחליל צד חוקרת עטויה בסארי בגוון בורדו-זהב, ומאחוריהם ליוו אותם חוקרים הודים בלבוש מסורתי על שתי גיטרות חשמליות וגיטרה בס – שילוב מהפנט בין מסורת הודית עתיקה לרוק מודרני.
החגיגה נמשכה אל תוך הלילה עם ארוחת חג הודית עשירה, יין ובירה, ונחתמה במסיבת ריקודים סוערת לצלילי מוזיקת בוליווד גם בלב אחת ממעבדות המחקר המובילות בעולם, ישנה חשיבות למפגש האנושי ולחיבור בין מסורות
