אילו היה חי היום, אריק אינשטיין ז"ל ( 1939-2013) היה אמור להיות בן 77. אינשטיין, מהמבצעים הגדולים במוסיקה הישראלית, הפך למיתוס עוד בחייו (על אף שבשנותיו האחרונות לא זכה להערכה ולפרגון רב מהתקשורת) , מייצג עבורי את הצבר האולטימטיבי, את הישראלי המתפתח עם המדינה, מלח הארץ: הוא היה בלהקת הנח"ל, קבוצת הזמר הצברית ביותר של טהרת צה"ל, ולאחר מכן פנה לשירים עבריים בניחוח שנסונרי יותר ופופי עם שלישית גשר הירקון.
באמצע שנות השישים "גילה" את הביטלס והחל להביא את הפזמונים הלועזיים גם לישראל בלבוש עברי שרובו נתפר על ידו, בסוף שנות ה-60 יצר עם שלום חנוך וחבורת לול תרבות רוק ישראלית והיה ממייצגי "דור הפרחים" הישראלי, ולאחר מלחמת יום הכיפורים דגל בשירי ארץ ישראל היפה ו"חזר" מעט גם לשירים שליוו שנות נעוריו, זאת לצד שיתופי הפעולה העכשוויים, לאותה תקופה, עם מיטב המוחות המוסיקליים הצעירים דאז, מה שהכתיב במידה רבה חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי.
יכולותיו של אריק כזמר לא היו פחותות מכשרון המשחק יוצא הדופן שלו, שהתבטא בסרטיו לאורך השנים ( החל מ"סאלח שבתי", דרך "מציצים", "שבלול", סרטי "לול" וכלה ב"כבלים" למשל) ובכל אלה הטביע חותמו האישי והמוכר שהפך סימן ההיכר שלו, ועם זאת שמר תמיד על הזיקה לעברית הצחה, להומור העממי ועל הישראליות שכל כך אפיינה אותו.
