בסוף השבוע האחרון נסעתי במונית שירות מצפון בן יהודה לדרום העיר. נסעתי לפגוש את עלם החמודות שעבורו שווה לנסוע במונית שירות גם לירדן. במושב שלפני ישב בחור צעיר בערך בגילי. במבט חטוף היה ניתן להבחין כי כמעט כל הבגדים שלו היו חדשים. החולצה שלו הייתה במידת ,M המכנס היה מידה 32 והנעליים, טוב הן סתם היו מצוחצחות מדי. סביר שהיה נמהר או נרגש בטרם יצא מביתו. מכיוון ששכח את כל התוויות האפשריות על בגדיו והיה נראה סניף של זארה שנת 2009. הערתי לו שכדאי שיתלוש כמה דברים, לפני שהוא יורד מהמונית והוא היה אסיר תודה. חשבתי על זה שזה אפילו קצת מרגש להתחדש בבגדים חדשים. בריח, במרקם שלהם. רגע לפני שהם מתקמטים אל החיים ומתכבסים בעשרות זיכרונות. גם כשמסעדה ותיקה מתחדשת בתפריט חדש היא נרגשת להציגו בפני הקהל הוותיק וכמובן לסחוף אחריה קהל חדש ורענן בדיוק כפי שאותו בחור, להנחתי תכנן לסחוף אחריו בחורות חדשות ואולי אף ותיקות שלא שמו לב קודם.

דגים 206 היא אחת המסעדות הותיקות ביותר שידעה העיר. את המוניטין שנבנה לה במשך השנים יהיה קשה מאוד להרוס, בעיקר כי מישהו שם מושך בחוטים מאוד "נכון". תהיתי לי אם הייתה נפתחת היום בלוקיישן הנוכחי שלה, האם הייתה מושכת קהל רב של אנשים? משהו בגבול הזה בין רמת השרון לתל אביב היה רלוונטי אז, הוא הרבה פחות רלוונטי היום. תחלופת האנשים הגבוהה מעידה על כך שקיבעון דווקא עושה טוב לאנשים. אבל המסעדה המתהדרת בשפע של ידע ימי וקלאסיקות אהובות, החליטה להשתדרג, לנסות להתחקות אחר טרנדים אולי מעט "צעירים" יותר ולקרוא גם לקהל התל-אביבי איני, לקחת מונית ספיישל ולבוא. מכיוון שאני וגברתי הענווה מעולם לא ביקרנו בה קודם, החלטנו שהערב אנו משלבים חדש בישן, כפי שלא מעיזים לעשות עם יין. אנו חייבים גם להבין מה קרה כאן קודם ומה בעצם קורה פה עכשיו. יאללה, די כמה אפשר לקשקש, תביאו איזה דגיגון.

מתיישבים בין משפחה שחוגגת יום הולדת לסבא, לבין שני אנשי עסקים מעונבים עם חליפות ארכאיות ומקבלים אל השולחן את החמוצים המפורסמים של המקום. אני יודע שהם עוברים פה בדורות עם השנים, אך לא הרגשתי מסורתיות מעניינת במיוחד. חמוצים. אוקי. שתי כוסות סובניון בלאן רזרב של ברקן כדי שיהיה יותר קל לבחור את הראשונות. התפריט באמת הרגיש כמו נקודת מפגש בין העבר להווה עם נגיעות רכות של עתיד, אולי. בחרנו בסלט ויאטנמי ובסשימי סלמון – שניהם הגיעו הנה לאחרונה על מנת לבשר את הבשורה.

סשימי סלמון דגים 206

 

הסשימי הונח על טאקוס אורז, מתחתיו היה סלט קיווי ומעליו ביצי טוביקו. נו בטח מה, לא הייתה פעם אחת בה קילפתי קיווי ולא אמרתי לו: "אילו רק היה לי סלמון נא להשחיל בין גרגירייך השחורים" אז הפעם לא רק שהיה ברשותי הסלמון, היו גם גרגיריי טוביקו שחורים. האמת שזו חגיגה של טעמים. חשנו בטריות כבר בביס הראשון. המתיקות של הקיווי הייתה כל כך טבעית ומפתיעה שם. רק הייתי מפרגן בעוד יחידה כזו, שיהיו ארבע יחידות ולא שלוש. בסלט הויאטנמי היה אספרגוס, בצלים ירוקים וסגולים חתוכים גס, פפאיה, שעועית ירוקה ו- 4 סקאלופים צרובים וחמימים. את הסלט הויאטנמי אפשר לדמות לתחנת דלק. בהגיעכם אל התחנה, ברוב המקרים תריחו ריח חזק מאוד של דלק. הוא בהחלט חזק מדי אך איכשהו, רובנו פשוט אוהבים לרחרח אותו. כמו טיפקס, טושים ו..טוב די נראה לי שהבנתם. אז טעמיו של הסלט היו לחלוטין חזקים מדי. חריף מדי, בצלי מדי, פתאום מתוק שהגיח ככל הנראה מרוטב התמרינדי. הכל היה מדי, אבל אהבנו את זה. הסקאלופ נתן את הטוויסט הרך שלו. סה"כ די נהננו ממנו, רק שלא מומלץ בלי לחם ולא מומלץ בכלל למי שקניידלך הוא המאכל האהוב עליו.

בהמשך רצינו לחזור לאחור, אל הימים שלפני התפריט החדש. הרגשנו אי נוחות עם העובדה שזוהי הפעם הראשונה שאנו פוקדים את המקום. כך שהכי נכון היה בעצם להתחבר גם אל ההיסטוריה הענפה של המקום. מוסר ים קראנץ' על הפלאנצ'ה עם אוסף של ירקות פריכים שמשתנים מדי יום. בטטה, אספרגוס, פלפלים, בצל ופטריות התדפקו על דפנות הנתח העסיסי. האמת שעסיסי זה תיאור מדויק. מוסר הים ידוע בבשרנותו ובטעמי הים העזים שלו. לכן דווקא הקראנצ'יות שהוסיפו לו פרורי הפנקו מעליו, שינתה מעט את אופיו, אך לא מדי. עסיסיותו, בשרנותו וטעמיו הטובים – כולם היו שם. המנה הזו באמת לא חידשה דבר, הרגיש שהיא כבר מבוגרת ושניתנו לה ככל הנראה, חיי נצח. אל המוסר הצטרף פילה לברק צרוב עם ניוקי פטריות וחמאת מרווה שכמובן, מוכן במקום. הלברק ידוע בטעמיו העדינים יותר. דג כזה אמור להיות מובל ע"י איזה קרם שורשים משובח, אולי משהו חריף ומתוחכם עם עגבניות, משהו מעורר. למרות זאת החלטנו לתת צ'אנס לגרסתו עם הניוקי השמנוני. בדיעבד, זו הייתה טעות. הניוקי לכשעצמו היה טעים והורגשה בו אהבה. אבל לא הגענו הנה כדי לחזור אל הרגעים המענגים שחווינו במסעדה האיטלקית בבולוניה. בעיקר כי גם מעולם לא היינו שם. הדג לא מיצה את הפוטנציאל הרב שכן יש ללברק, אע"פ עדינותו. לא הייתה לו נוכחות מעניינת. הוא פשוט נח שם, לצד הניוקי. את המנה הזו הייתי משדרג ומעביר אותה אל אגף המנות החדשות בתפריט. יש לה סיכוי להינצל.

סלט ויאטנמי דגים 206

באופן חצוף למדי, החלטתי לאכול טארט טאטן שלם לבדי. כן, כן. הליידי לא אוכלת קינוחים. בגלל זה היא כזו הורסת ואני…לי טעים. אז מה עלה בגורלי? תדעו כבר בשורה הבאה
אני ארשה לעצמי להיות מעט פולניה ולומר שלמרות שאכלתי טובים ממנו, הוא היה טעים ומספק ומרגיש שגם הוא פה כדי להישאר. קצת יותר תשומת לב למרקם הבצק הפריך הייתה מקפיצה אותו אל הליגה של הגדולים. סורבה בטעמי קסיס, תות ומנגו היה הקינוח היחיד שהיא הסכימה לפשפש בו. האמת – שאפו! לא שאלנו מהיכן הגלידות אבל הן היו איכותיות והפכו אותנו לאנשים מאושרים יותר לכמה דקות.

בשורה התחתונה, "דגים 206" בגדול יודעת את העבודה ומנסה בכל זאת להשתדרג. זה עובד יפה, אבל אולי בחלק מהמקרים צריך לדעת לא להפריז בטעמים חזקים מדי או אולי לדעת גם מה צריך לשדרג. איפה להתאים לאווירה הקולינרית העכשווית והיכן להשאיר כמו שזה. את המחירים הייתי מעט מעדן קצת גם כן. הם לא יקרים מדי, אבל ישנו משב רוח קל בסוף הארוחה שמרגיש שאולי, ניתן היה מעט לעגל את המספרים כלפי מטה. יצאנו בתחושה חיובית וחמימה והרגשנו את האיזון שבין המוסר שבנו ללברק שעוד נהיה.

 

 

מניות
מאמר קודםנוסקת למעלה
המאמר הבאשיחות עם הברמן
קראתם עד הסוף ונותרה בכם סקרנות? נשאר לכם חיוך? אולי בפעם הבאה אכתוב עליכם. עד אז, אני מזמין אתכם להמשיך לקרוא אותי. אולי תפגשו את עצמיכן בין המילים.

37 הערות

להשאיר תגובה