אני לא האדם הנכון להציע לו Refill. לא עם סלטים, לא עם מאפים ולא עם אלכוהול. לא זכורות לי יותר מדי ארוחות שאחריהן לא יכולתי להעמיס עוד קצת. זה כלל לא רלוונטי שאכלתי כבר עבור ארבע נשים הריוניות. תמיד יש לאן לשאוף, מה לנגב, עוד קוקוט שנשאר בו רוטב שלא שמו לב אליו. אפילו פומבה היה רוצה שימלאו לו פחות. לכן כשאני כבר מגיע למקום בו אני יכול לאכול ללא הגבלה, מומלץ מלכתחילה להציע לי רק מחצית משפע המזטים והפינוקים השונים. שלא אדע על קיומם של חלק מהדברים. המלצריות הסופר סימפטיות במסעדת הדגים הטרנדית "בקלה" לא ידעו מי אני. חבל. אחרת היו מכינות מראש את כל התוספות.
בערב הכי חורפי של השנה, בו הרוח הכתה בכל המסעדות בעיר יצאנו אני והמנטורית המתולתלת שלי לאכול דגים. היא טבעונית לא כולל מאכלי ים. זה מין דיל נחמד כזה שמקנה לך מקום בגן עדן, אבל עם ריח של חנות דגים. התיישבנו במרפסת המחוממת עטופים מכף רגל ועד ראש, ממתינים בשקיקה למקבץ הפתיחים שממש עוד רגע ינחתו על שולחננו. "מאיפה המבטא הזה?" שאלנו אותה. לא עברה דקה מהרגע בו התיישבנו וכבר היא עשתה לנו מצב רוח טוב. אולי ככה זה בוונצואלה, אבל סביר שפשוט הייתה לה אישיות כיפית וזורמת.
שני קוקטיילים נסערים הונחו על שולחננו. מוחיטו עמוס לימונים כסימן לבאות וקוקטייל נהדר עם אוזו שידע לחמם אותי כמו שאני אוהב. בניגוד למה שצעקתי פעם בהופעה של להקת "אינפקציה", אני לא רוצה להיות טבח ברשת מסעדות דגים. אני כן רוצה אבל שהטבח ייתן איזה טאצ' ייחודי לקונספט המיושן והטוב, שיקרוץ עם איזה סלט ייחודי שיפציע בין כל הטחינה והמטבוחה ויגרום לי לשכוח שתכף ינחת פה דג על השולחן. אז בבקלה מפרגנים בממרח לימון חריף שכדאי מראש לבקש עוד ארבעה כאלו. יש גם סלט פריקי ותפוח עץ עם יוגורט, אחד כזה שתרצו לדעת להכין בעצמכם בבית כדי שלא ייגמר סיפור האהבה בניכם. לצערי המטבח מעולם לא האיר לי סירים. מזל שיש מי שיערבב ויתבל בזמן שאני בוחר את הפלייליסט. אז לא נפרדתי מסלט הפריקי, כי אני יודע שהוא יגיח אל השולחן החמים בגבעתיים. גם הקרם חצילים שיחק תפקיד ראשי בסדרה המדוברת: " אפשר עוד מזה?" הוא כל כך התאים ללחם המרוקאי שהגיע חמים ונעים ורך. יחד הם הקשיבו לטיפות הגשם שטפטפו בחוץ וגרמו לנו לשכוח שהקיץ הישראלי מתחיל ממש בעוד חודש וחצי. המותניים לא ישכחו זאת.
יתר הסלטים היו חביבים בהחלט, לא משהו שלא טעמנו קודם. שלושת המוזכרים לעיל חסרו למסעדה ככל הנראה בסרוויס הצהריים למחרת. בקלה היא לא עוד מסעדת דגים להביא אליה את הדודה מאשקלון שחוגגת עשור של נישואים מלבבים עם שישה ילדים ואחד בדרך. מה שניסו לעשות זה לקחת את הנוסחה הקיימת ולהקליל אותה. כשמכוונים לאווירה צעירה, תל אביבית, טרנדית עם נוף לכל מה שקורה בדיזנגוף, בר אלכוהול פורה ומנות ראשונות עכשוויות אז זה מרגיש אחרת. אתם כבר מכירים אותי מכתבות קודמות. הסיכוי שאקח רק מנה ראשונה אחת, הוא כמו הסיכוי שאבחר השנה לנערת היופי עשרה ואייצג את תל אביב ברחבי העולם עם בגד ים סגול ומבט שובבי למצלמה. אך מכיוון שגם לי, מסתבר, יש גבולות גזרה (שכבר מזמן חרגתי ממנה) החלטנו אני וגברת הסנפירים שאיתי להזמין מנה ראשונה אחת בלבד.
קלאמרי וראשי קלאמרי בסלסת עגבניות ויוגורט. משהו להעביר איתו את הזמן. כמו תוכניות לייף סטייל בלי ווליום במסך טלוויזיה ישן בתור לקופת חולים. כשהיא הגיעה חשתי כי יכולנו להסתדר גם בלעדיה. לצערי היא לא חידשה לנו דבר. הקלאמרי נחתכו בצורה אליפסית מעט מיושנת, לא היה להם אופי רב. ממקום שרוצה להתבלט בחדשנות שלו בהשוואה למסעדות דגים אחרות הייתי מצפה לאיזה גרסת קלאמרי מעט יותר שיקית. אולי היינו צריכים לבחור מנה אחרת. לא נורא, תמיד אפשר למלא עוד סלטים. "את לברק ואני מוסר הים". תודו שזה אחד ממשפטי האהבה שלעולם לא תגידו לבן/בת הזוג שלכם. לכן הרשתי לעצמי לומר לה אותו ולהכריז בזאת על שיאו של הערב. דג המוסר היה בשרני, נימוח וצלוי בדיוק כמו שצריך. סלט העגבניות שהגיע לצידו היה מיותר לדעתי, אבל אולי הייתי כבר רווי סלטים. הלברק גם הוא נעם לנו מאוד. איזה כיף שלא מוסיפים כאן כמויות מיותרות של שמן לדגים. הרגיש לנו טבעי יותר, ממסעדות דגים קודמות בהן ביקרנו. בסוף הארוחה ישבנו אחת מול השני ולא ידענו איך ממשיכים מכאן. המלצרית המההמת כמו קראה את מחשבותיי והגיעה עם שני צ'ייסרים מחממים, שיעזרו לנו להתרומם מן הכבדות אל המיטה.
אך לא לפני שאזמין שני קינוחים אך ורק עבורי. נו אתם כבר יודעים, טבעונית. המחסור בבצק פריך בתחתית של עוגת הגבינה היה בעצם הפאנצ' שלה אבל גם החיסרון הגדול שבה, לטעמי. אני אוהב! את הבצק הזה ואין שום סיבה להחסיר אותו ממני. אולי יש. בניגוד אליה אצבע השוקולד והקרמל הייתה בדיוק המתוק שהייתי זקוק לו אחרי כל הדגה הזו.
שורה תחתונה, במרכזו של אחד הרחובות המדוברים ביותר בעיר, ישנה מסעדת דגים עם ערך מוסף. לא הכול בה מושלם מא' ועד ת', אבל מספיקה האווירה הדיזנסחבקית שנוצרה שם כדי להפציר בכם להעדיף אותה בפעם הבאה שתרצו שימלאו לכם את הקוקוט.
