סינדרלה של ה-120

טטיאנה  מחלינובסקי עלתה לארץ מסיביר, כשההורים שלה התגרשו ואביה חזר לרוסיה, היא נאלצה לעבור לפנימייה, היא אחרי הצבא  התקבלה לבית הספר ניסן נתיב, מיד עם סיום בית הספר היא הקימה את אנסמבל בובצ'קה, קבוצת תאטרון נשית וקומית וכיום טאניה מגשימה את חלומה כשהיא מופיעה מידי ערב על במות ברחבי הארץ עם הצגת הבידור שכתבה, הפיקה וביימה יחד עם חבריה לאנסמבל וכבשה את לב הצופים עם הדמות בהצגה שמסקרת בצורה קומית את חייה.

טטיאנה עלתה לארץ עם משפחתה בסוף שנות השמונים, לאחר הפרידה של הוריה, אביה חזר  לרוסיה והשאיר אחריו חובות גדולים, מה שאילץ את אמה  לשלוח אותה לגור בפנימייה. "היום מסתבר  שהמעבר לפנימייה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים" היא מספרת. אחרי הפנימייה ולקראת גיוסה לצבא היא נחשפה ל"תכנית למרחב"  תכנית שתפקידה לסייע לצעירים בעלי פוטנציאל וללא עורף כלכלי. "המיונים מתחילים כבר בתיכון כך שלקראת הצבא, כבר אפשר לדעת אם התקבלת או שלא, התכנית מיועדת לצעירים בעלי הרבה פוטנציאל במגוון תחומים אבל אין להם תמיכה משפחתית וכלכלית".

תחילה היא לא זכתה לקבל את המלצת העובדת הסוציאלית מה שלא הביא אותה למיונים במהלך התיכון כפי שנהוג, אבל התערבות של חברה חנק'ה שהייתה חלק מהתכנית  שינתה את התמונה. "הייתי מבקרת את חנקה די הרבה בוילה של התכנית וכל כך רציתי להיות חלק מזה, תמיד יצא משם ריח ביתי של אוכל טעים, פינות ישיבה ואור נעים. עם הגיוס לצבא חנק'ה הגישה עבורי בקשה והצליחה לשכנע את ההנהלה להכניס אותי לתכנית,  אחרי חודש  בערך סיימתי את המיונים והתקבלתי לתכנית, הייתי מגיעה לבית בהוד השרון כמעט כל יום, שירתתי בצריפין והייתי  נוסעת באוטובוסים ורכבות כדי להגיע לחוות את התכנית".  מספרת טטיאנה . לכל צעיר בתכנית מוצמד מלווה שממלא תפקיד של עובד סוציאלי או פסיכולוג, תפקיד המלווה הוא  לדעת לעבוד עם הצעיר במטרה להוציא ממנו את מקסימום הפוטנציאל הטמון בו לקראת חיים בוגרים ועצמאיים.  "העובדת סוציאלית שלי הייתה חגית, היא הייתה מדהימה אבל הייתה קשה נורא. זה התחיל מזה שהיא הכריחה אותי לנהל חשבון בנק ולהבין אם אני במינוס ואיך אני במינוס, הנושא הכלכלי היה מאוד חשוב לה והוא  גם מאוד חשוב בתכנית,  ילדי פנימיות בדרך כלל לא פוגשים את המושג כסף עד לרגע שהם יוצאים מהפנימייה ונכנסים לסוג של הלם. חגית הוסיפה לתת לי משימות ושיעורי בית מול החיילים בבסיס, משימות אסרטיביות כאלו ואחרות שתפקידם היה ללמד אותי להעמיד אנשים במקומם במידת הצורך. קיבלתי ליווי לכל פרט בחיי ונדרשתי לקבל החלטות על כל מאפיין בחיי, גם אם מדובר בהחלטות קשות"

במסגרת התכנית נחשפים הצעירים למגוון תחומי עיסוק שונים, שעתידים לסייע להם לבחור מקצוע לחיים. "עבדתי בקבוצת כתיבה בהנחיית עמיר קליגר, שהוא במאי ותסריטאי,  אתו עבדתי גם על הבחינות לניסן נתיב. הייתה לנו קבוצה דומיננטית ורועשת,  היינו נפגשים מידי שבוע ועובדים במשך שעות שלמות וכותבים. היינו כותבים סיפורים וטקסטים, אפילו הוצאנו לאור ספר, לא רע אני חייבת לציין"

כשסיימה את הצבא טאניה כבר הבינה שהיעוד שלה נמצא על הבמה, אבל הרגישה שזה תחום שהסיכוי להצליח בו הוא נמוך, דחיפה נוספת מהעובדת הסוציאלית של התכנית, הצליחה להחדיר בטאניה מוטיבציה, עד שהחליטה לנסות את מזלה. "ניגשתי למבחנים  ב"סמינר הקיבוצים" ולא התקבלתי, שם כבר הבנתי שאין שום סיבה ללכת לניסן נתיב כי אין סיכוי שאתקבל, אבל חגית דחפה אותי קדימה, ניגשתי למבחנים והתקבלתי. שם כל החיים השתנו, זה נשמע כמו קלישאה אבל זה היה ממש כך"

"עברתי לגור בתל אביב, גם פה מדובר באחד מהצעדים שנעשו בזכות חגית, שתמיד שאפה לכך שנהיה כמה שיותר עצמאים, אז השכרתי דירה קטנה והתחלתי לתחזק בית בצורה עצמאית. קניתי קטנוע קטן שיסייע לי להמשיך ולהגיע להוד השרון פעמיים בשבוע לפגישות עם חגית ולפגישות כתיבה, התהליך שעברתי בניסן נתיב הוא תהליך שאי אפשר להסביר במילים, הייתי בחורה  די ביישנית, מה שחשבתי שאני יודעת על משחק ותאטרון היה  כלום ושום דבר ביחס לשאר התלמידים שהגיעו לניסן, בעיקר רציתי למות. התכנית הייתה אחת הסיבות העיקריות שעברתי את ניסן בשלום, בזכותם הצלחתי לסיים שלוש שנים בכל כך הרבה מובנים"  הייתי בחורה די ביישנית, שהידע שלה בתיאטרון הוא ממש כאילו כלום, לעומת כל ה"שחקנים" שהגיעו לניסן. רציתי למות בקיצור. מזל שעשיתי מכינה לפני, זה ממש עזר לי לא למות ביום הראשון.

עם סיום הלימודים החליטה טטיאנה שהיא לא משאירה את העתיד שלה ביד הגורל או בידם של סוכני השחקנים והיא  יוצרת את הג'וב הראשון שלה לגמרי לבד. היא  פנתה לשחקניות נוספות ולשחקן בוגר בית ספר אחר למשחק והציעה להקים אנסמבל נשי וקומי. "כבר במהלך הלימודים דמיינתי שואו גדול שעוסק כולו בהומור נשי ונשים הן הגיבורות הראשיות של המופע, הסיבה לכך היא שבתור אישה רציתי לעסוק בתכנים שמעניינים אותי, אם הייתי גבר סביר להניח שלא הייתי חושבת על המופע הזה לבד. בניסן זכיתי  להתנסות ביצירות מקוריות שכתבתי וביימתי יחד עם שחקנים אחרים,  שם יכולנו ליצור כל מה שרצינו, חלק היה נורא וחלק היה מוצלח מאוד. הקטעים שעבדתי עליהם שימשו בסיס  למופע של בובצ'קה. דמיינתי קברט, דמיינתי מופע מלא מערכונים וכבר ידעתי שאני רוצה  רוב נשי וגבר אחד שיאזן את כל זה"

"בסוף הלימודים הצעתי את הרעיון הזה  ליוליה, גלי, שריאל ונופר, ידעתי שזה יכול להיות מדהים ליצור איתן מופע, וכך היה, תחילה היו לנו ויכוחים על עניין הגבר עד שהגיע אורי שמילא את משבצת הגבר  בצורה מושלמת. במשך שנה שלמה עבדנו על חומרים ובניית מופע, כשכל הטקסטים והקטעים במופע מבוססים על החיים שלנו, על סיטואציות, מחשבות, רגעים וקונפליקטים שאנחנו חוות בחיי היום יום שלנו. הדוגמה הכי בולטת הוא מונולוג המנקה ה"אפרו סיבירית" שהתחלתי לכתוב במהלך עבודה שעסקתי בה בניקיון משרדים. גם היום אני ממשיכה לעסוק בזה לצד המופעים על הבמות, לפעמים אני מוצאת את עצמי  ממש אחרי הופעה מול 300 איש בצוותא מורידה את השמלות ואת האיפור ויוצאת לנקות משרדים בלילה. נשמע קצת כמו סינדרלה סטייל אבל אלו החיים האמתיים, למען האמת זה לא כזה נורא ואני אומרת, אם כבר לנקות משרדים אז לעשות את זה בסטייל עם עקבים."

כיום טטיאנה והאנסמבל הפכו לאחת מהצגות הבידור המדוברות ביותר בשנה האחרונה, כשהם אחראים על הטקסטים, הכוריאוגריפה, התלבושות ואפילו על התפאורה הן הצליחו לרגש אלפיי צופים בשנה האחרונה וממשיכות לחגוג על הבמות כוח נשי בקומדיה פרועה ונועזת שצוחקת על נשים, על גברים ויחד איתם. על אף שמדובר בהפקה עצמאית הן זכו לחיבוק חם מתאטרון צוותא שמארח את המופע על בסיס קבוע, גלי אשכנזי שמשה כנציגת האנסמבל והנחתה את טקס פרסי התאטרון לילדים ולנוער שנערך בתאטרון הלאומי הבימה לפני כחודש, יוליה פרידמן, נופר בוקר, שריאל יוסף ואורי שילה זוכים לקטוף תפקידים רבים בתאטרון העצמאי ובתאטרון הרפרטוארי וטאניה גם כן מככבת בתפקידים נוספים בתאטרון רוסי ומוסיפה להגשים את חלומה עם הצגת הבידור "MAN I FEEL LIKE A WOMAN" וזוכרת כל הזמן את הדרך שעברה ומאין היא הגיעה.

ההצגה הקרובה תתקיים ביום שלישי הקרוב ב-27.10.15 בשעה 20:30 בצוותא 3 ת"א.
רכישת כרטיסים דרך "פשבר" : http://bit.ly/1FUpmrs

unnamed

תגובות

להשאיר תגובה