מתחם התחנה ישיק את תערוכת האמנות "שיר על קיר – אמנים בעקבות שיריו של נעם חורב". בטור מיוחד  כותב היוצר כיצד המורה לציור בילדותו שינתה את כל תפיסת עולמו ולימדה אותו להתאהב באנשים שאינם מושלמים: "מרגש לראות איך גם האמנים שלוקחים חלק בתערוכה זיהו מיד את הצורך שלי להאיר את הפגמים והביאו אותם לידי ביטוי ביצירותיהם"

כשהייתי בן עשר, אמא שלי רשמה אותי לחוג ציור. מכיוון שבשנות ה-90 בעפולה בנים בחוג ציור היו מחזה נדיר, מצאתי את עצמי עם עוד 15 פנסיונריות שציירו בעקביות פירות. או כדים. או פירות בתוך כדים.

הייתי מגיע בכל יום רביעי לחדר הקטן שהסריח מטרפנטין ואקריליק וניגש יחד עם שילה, המורה לציור, לארון פח אפור וחלוד שניצב בפינת החדר. בארון הקורס הזה אוחסנו אלפי-אלפי תמונות, גזרי עיתונים, פוסטרים, צילומים וכל מה שיכול היה לעזור לנו לקבל רעיונות וללמוד על קומפוזציות, אור וצל, סימטריה ודומיהם.

הארון היה מחולק למדף עליון ולמדף תחתון. במדף העליון הצטופפו תמונות וצילומים של דוגמניות, קרעי מגזינים, קטלוגים מהפקות אופנה יוקרתיות, פרסומות לבושם ודיוקנאות של אנשים יפים. יפים מדי. במדף התחתון, כיאה למעמדם, נזרקו תמונות וצילומים קרועים ומרופטים של אנשים מוזרים, מצולקים, זקנים, מקומטים, הומלסים, שיכורים וכל מי שלא עבר את הסף המחמיר של המדף העליון.

כילד בן עשר שעדיין מגבש את זהות היופי שלו, כמובן שניגשתי בכל פעם מחדש למדף העליון. שם יכולתי לקחת השראה מפרצופים סימטריים, מדוגמניות משורבבות שפתיים ומכל היופי האלוהי והמזויף שיש לעולם הזה להציע.

באחת הפעמים, כשהתקשיתי לבחור תמונה מהמדף העליון, המורה שילה ניגשה אלי ובזהירות לחשה לי: "אולי תנסה לקחת תמונה מהמדף התחתון?". הסתכלתי עליה בפליאה. למה שאסתפק בפרצופים העקומים מלמטה כשאני יכול לקבל את ההשראה שלי מהיופי המתפוצץ של האנשים במדף העליון?

שבוע אחר שבוע היא היתה מנסה, תמיד בעדינות, כבדרך אגב, להציע לי את המדף התחתון. יום אחד הסכמתי ושלפתי תמונה של אשה זקנה, מקומטת כמו נייר פרגמנט ומוכתמת כמו העבר של הפוליטיקאים שלנו. כשסיימתי לצייר אותה, היה ברור לי ולכולם שזו היצירה הבוגרת והמוצלחת ביותר שלי עד כה.

הזמן עבר, ולאט-לאט, משבוע לשבוע, המורה שילה עזרה לי להתאהב בכל פעם קצת באנשים מהמדף התחתון. מצאתי את עצמי נמשך לעולם של חולשות, של פגמים, של שריטות. היא לימדה אותי למצוא יופי דווקא בחוסר השלמות, להתפעל מהצלקות, לבחור בפרצופים המשונים והדרוסים שנחו מתחת לכל היופי הברור מאליו. היא אולי לא יודעת – אבל היא השפיעה על חיי לנצח. כי כמו שהתאהבתי בתמונות הלא מושלמות, ככה, כשהתבגרתי, למדתי להתאהב באנשים לא מושלמים. למדתי להושיט יד מפויסת לפגמים שלי ושל הסובבים אותי. נכנסתי עם פנס למרתפים האפלים ולא פחדתי להסתובב שם חופשי.

המורה לציור שילה שינתה את כל תפיסת היופי שלי, באמנות ובחיים.

בשנים האחרונות נפלה בחלקי הזכות לכתוב שירים למיטב אמני ישראל. שירים שנכנסו לפס הקול של החיים שלנו. שירים שמושרים בפי מיליונים. בשירים האלה, כמו בציורים שלי מגיל עשר, בחרתי תמיד להתעסק בשריטות, בחולשות, בצלקות – שמתוכן, לעניות דעתי, תמיד בסוף צומח היופי הגדול מכולם.

ב-14 ביוני בשעה 19:30 במתחם התחנה בתל אביב תתקיים פתיחה חגיגית של תערוכת "שיר על קיר – אמנים בעקבות שיריו של נעם חורב". הכניסה חופשית לקהל הרחב. עשרות ציירים, פסלים, צלמים, מאיירים, מעצבים בחרו בשיר שכתבתי ונתנו לו אינטרפרטציה אמנותית.

מרגש לראות איך שירים שכולנו מכירים מקבלים מלבוש שונה לחלוטין ומתורגמים ליצירות אמנות פלסטיות. עוד יותר מרגש לראות איך גם האמנים שלוקחים חלק בתערוכה זיהו מיד את הצורך שלי להאיר את הפגמים והביאו אותם לידי ביטוי ביצירותיהם.

אני מזמין אתכם להגיע לפתיחה של התערוכה ולהרים איתי ביחד כוס חגיגית לחיי השירים, לחיי האמנות, לחיי המורה שילה, ובעיקר – לחיי כל האנשים ששייכים למדף התחתון.

 

תגובות

להשאיר תגובה