תום קלינובסקי (28), טס לפני כחודש וחצי לפריז שבצרפת, בכדי להשתתף בפרויקט העוזר לתמידי תיכון ללמוד את השפה העברית. עכשיו הוא מספר על הערב הנורא של יום שישי, ועל התחושות הקשות בעיר האורות
"בערך שעה לפני למדתי בספריה המשותפת, לקחתי הפסקה קטנה והלכתי לסלון, ישבו בו שני חברים וראו את המשחק בלפטופ. במחצית פתחתי את הפייסבוק וראיתי שידידה צרפתייה שלי כתבה סטטוס: 'מספר התקפות בפריז, תהיו זהירים', שאלתי את החברים שישבו לידי אם הם יודעים משהו והם מיד פתחו את המחשב וגילו שהייתה התקפה".
"טסתי ב-30 לספטמבר לפריז להשתתף בפרויקט, שדרש ממני לדעת צרפתית ברמה בינונית וזאת הייתה הפעם ראשונה שעברתי להתגורר מחוץ לישראל. אני יכול להגיד שבכל פעם שאני חוזר מטיול בחו"ל ורואה את האורות של תל-אביב מהמטוס יש לי כדור בגרון ודמעות בעיניים. כשהגעתי לפה (לצרפת), הרגשתי בבית די מהר, לא ברור למה, אולי בגלל האנשים שנמצאים סביבי. שעה לפני ההתקפה ישבתי בספרייה של ה-' Foyer' בו אני גר וניסיתי להכניס לראש קצת מתמטיקה. מתוסכל מחוסר ההצלחה שלי, החלטתי לקחת הפסקה והלכתי לסלון, ישבו שם שני חברים וראו את משחק הכדורגל על הלפטופ. כשהגיעה המחצית פתחתי את הטלפון ובדקתי את הפייסבוק. הסטטוס הראשון שהופיע היה של ידידה שלי, היא כתבה בצרפתית אבל הצלחתי לקרוא: “מספר התקפות בפריז ברובע העשירי והאחד עשר, תהיו זהירים". בתחילה חשבתי שזו רק הצרפתית הקלוקלת שלי ואני לא מבין על מה מדובר, אז שאלתי את אלו שישבו לידי אם הם יודעים על מה מדובר והם מיד פתחו את המחשב וגילו את הכותרת "לפחות 18 נהרגו במתקפה".
לקח לי לפחות 10 דקות לקבל את זה שבאמת קראתי נכון. העלתי את קבוצת הוואטסאפ המשפחתית ודיווחתי שאני בסדר, שלא ידאגו.
הסלון התמלא באנשים די מהר, ישבנו על הספה מול הטלוויזיה בדאגה, כולם עם הטלפונים ביד מקבלים הודעה חדשה כל רגע מקרוב אחר שדואג לשלומם. חלק מאיתנו זורקים בדיחה פה ושם, כמו שאנחנו עושים בארץ כשאנחנו מנסים להעמיד פנים שאנחנו לא לחוצים.
הייתי רחוק מדי מהמקום מכדי לשמוע את הפיצוצים, אבל להסתכל מהחלון ולראות את אותם המבנים הפריזאים כמו אלו שמופיעים בחדשות הכניס לי פחד שלא זכור לי שהרגשתי בארץ, גם לא בזמן האינתיפאדה השנייה.
אף אחד לא רצה לחזור לחדר הקטן שלו ולישון לבד בלילה הזה. ישבנו במטבח עם כמה בירות ודיברנו, חלק נשארו כמעט עד חמש בבוקר. התבדחנו על העובדה שאנשים שאנחנו כמעט לא בקשר איתם שלחו לנו הודעה במטרה לוודא שאנחנו בסדר. מישהו שאל אותי אם בגלל שאני ישראלי אני כבר רגיל לדברים כאלו. האמת היא, שאני עד עכשיו לא לגמרי עיכלתי את מה שקרה.
בפייסבוק שלי יש ישראלים, צרפתים יהודים שהכרתי בתגלית וחברים שהכרתי בחודש האחרון – ביניהם צרפתים, איטלקים, ספרדים ועוד כל מיני אנשים בינלאומיים.
אני רואה את התמיכה שמגיעה מכל כיוון, יחד עם הביקורת עליה. מהצד הישראלי אני רואה פה ושם סטטוסים כמו "למה לתמוך כשהם מעולם לא תמכו בנו?" או "הם מחרימים אותנו, למה שנזדהה איתם?" איך אנו, כישראלים, שמכירים את ההרגשה שאי-אפשר להתרגל אליה,יכולים שלא לתמוך במישהו שנאלץ להכיר אותה עכשיו בפעם הראשונה? איזו משפחה שכולה תשמח לאיד כשמשפחה נוספת מצטרפת אליה?
אני גם רואה את אלה שמאשימים את האיסלם, אני מוכרח לציין שנמניתי ביניהם עד לא מזמן. אבל ביום שישי בערב, כשישבתי בסלון מוקף בחברים מודאגים כמוני, ישבה לידי ידידה מהיותר קרובות שיש לי פה, מוסלמית, מודאגת כמוני, היא החזיקה את הטלפון ביד בעודה מחזירה הודעות לחברים ששאלו לשלומה, אמא שלה התקשרה אליה בהיסטריה רק כמה דקות לפני. המחשבה שיש קשר בינה לבין הפנטים שביצעו את המעשים של יום שישי האחרון נראית הזויה עד כדי גיחוך.
ברחובות ביום שאחרי נראה – לפחות מנקודת המבט שלי – שהכל חזר (כמעט) לשגרה. אנשים יצאו לעשות קניות, המטרו עובד כרגיל, אמנם הברים נראו קצת פחות מלאים, חברים סיפרו שאנשים נראים קצת יותר מודאגים ושנראה שיש יותר כוחות משטרתיים ברחובות. אני חושב שהולך להיות בסדר, אבל תמיד אמרו לי שאני יותר מדי אופטימי".
