לאחר החלטת בג"צ התקיים תחת אבטחה כבדה טקס הזיכרון הישראלי פלשתיני כשברקע הפגנות זעם שכמעט גלשו לאלימות "זהו טקס אומלל" סיפר איתמר בן גביר ומנגד סיפר אחד מבאי האירוע "יש הרבה דרכים לציין את השכול" הסופר דוד גרוסמן נאם בטקס וסיפר על השכול האישי שלו

בשעה שמיליוני תושבי ישראל התכנסו לציין את יום הזיכרון במאות הטקסים ברחבי הארץ עמדו אלו מול אלה – מפגיני ימין קיצוני ומולם אלפי אנשים שהגיעו לציין בדרך אלטרנטיבית את טקס יום הזיכרון הישראלי פלשתיני "הגענו להפגין נגד טקס אומלל" סיפר עו"ד איתמר בן גביר "זהו טקס שמשווה בין חיילים קדושים לבין שנרצחו החל מקום המדינה לבין מחבלים שזרקו אבנים ובקבוקי תבערה וברוך השם חיסלו אותם. איך ניתן לעשות את ההשוואה האומללה הזאת וזה לא רק מבייש את תושבי מדינת ישראל זהו פוגע בכל אלו שנרצחו".

אלו אנשים שמציינים זאת בדרך אחרת במטרה להגיע לפיוס ושלום ? "אבל למה ביום הזיכרון עצמו. לא ביום הכי קדוש וחשוב לנו. היום הזה היה ראוי לעמוד דום מול אותם קדושים שנספו".

אורי עד שהגיע בפעם הראשונה לטקס הזיכרון הישראלי פלשתיני חושב שיש הרבה דרכים לציין את השכול "אני חושב שצריך להסתכל על הנושא הזה של השכול ואיך אנחנו מנציחים אותו וזוכרים מעוד זויות שהם יותר מורכבות מהצד שלנו כי יש עוד צדדים בסיפור. זאת פעם ראשונה שאני מגיע ואני באתי כדי לחקור ולהבין".

דוד גרוסמן נאם בטקס וסיפר על האובדן שלו : " הרבה רעש ומהומה יש סביב הטקס שלנו, אבל אנחנו לא שוכחים שיותר מכל, זה טקס של זיכרון והתייחדות והרעש, גם אם הוא נוכֵח, ברגע הזה הוא מחוץ לנו, כי בלב הערב הזה יש שקט עמוק, השקט של הרִיק שיצר האובדן.

אני ומשפחתי איבדנו במלחמה את אורי. איש צעיר, חכם חמוד ומצחיק. גם עכשיו, שתים-עשרה שנה אחרֵי, קשה לי לדבר עליו בפומבי. מותו של אדם אהוב הוא בעצם גם מותה של תרבות פרטית שלמה, אישית וחד פעמית, עם שפה מיוחדת משלה וסוד משלה והיא כבר לא תהיה עוד, ולא תהיה עוד אחת כמוה.מכאיב באופן שלא יתואר לעמוֹד מול ה'לא' המוחלט. יש רגעים שהוא כמעט שואב לתוכו את כל היש ואת כל הכּן.קשה, מתיש להילחם כל הזמן נגד כוח-הכובד של האובדן.

קשה להפריד את הזיכרון מן הכאב. בגלל זה מכאיב לזכור אבל מפחיד יותר לשכוח. כמה קל, במצב הזה, להתמסר לשנאה, לזעם, לרצון לנקום. אבל גיליתי שבכל פעם שאני מתפתה לזעם ולשנאה, אני מיד מרגיש שאני מאבד את המגע החי עם הבן שלי. משהו שם נאטם. ואני עשיתי את ההחלטה שלי, בחרתי את הבחירה שלי. ונדמה לי שכל מי שנמצא איתנו כאן הערב – גם הוא או היא בחר את אותה הבחירה. ואני יודע, שגם בתוך הכאב יש נשימה, ויש יצירה, ויש עשיית טוב. שהאבל לא רק מבודֵד אלא גם מחבר, ומחזק. הנה, אפילו אויבים משכבר – ישראלים ופלסטינים – יכולים להתחבר זה אל זה מתוך האבל שלהם, ודווקא בגללו.

פגשתי בשנים האלה לא מעט משפחות שכולות ואמרתי להן, מניסיוני, שגם כשנמצאים בתוך תוכו של הכאב כדאי לזכור שכל אחד מבני המשפחה רשאי להתאבל כרצונו, לפי אופיו, לפי מה שהנפש שלו אומרת לו".

 

תגובות

להשאיר תגובה