מוסיקה היא עולם נפלא, עולם ומלואו, עולם שאין בו גבולות, אין בו חוקים או כללים, אין בו גבולות ובעיקר אין בו מעצורים או מחסומים מוסיקליים כלשהם. במוסיקה ישנם אינספור שילובים אמביוולנטיים, התנסויות מוסיקליות וחשיבה “מחוץ לקופסא”, כשהיסוד הוא אותו יסוד: ליצור ולהתפתח מוסיקלית.

עדות לכך בארצנו הקטנטונת תוכלו למצוא בטללית צ’רסקי, בעצם טללית בלבד, מוסיקאית, יוצרת ומבצעת שמביאה עימה משהו ייחודי, מיוחד ושונה (שונה במובן הטוב של המילה) במוסיקה: “צ’לנית מזמרת”. מי אמר שרק גיטריסטים או מתופפים יכולים לשיר ולנגן בו זמנית?

לא מזמן ראיינו במדור את הנבלנית לי קורן ששרה בעוד מלווה עצמה על נבל, ואם חשבנו שזה “טירוף”, הרי שטללית מביאה משהו מיוחד גם היא: לא צריך להיות גאון מוסיקלי כדי להבין שהצ’לו הוא כלי נגינה הדורש ריכוז רב ותשומת לב מדויקת ומירבית, בדיוק כמו השירה, אז לשלב את שניהם יחד? זה חייב להיות טירוף. כדי להבין את פשר ה”טירוף” תפסתי את טללית לשיחה צפופה על מוסיקה, שירה, חלומות ובעיקר ניסיון להבין את הטכניקה המיוחדת בה היא משתמשת, כשהשיחה היא בצל השיר החדש שהוציאה לרשת:  גרסה משלה ל-Say Something  של Great Big World וכריסטינה אגילרה.


קודם כל מי את טללית צ’רסקי?

אז ככה: קודם כל החל מהשבוע האחרון אני כבר לא טללית צ’רסקי, אלא רק טללית. כבר הרבה זמן שאני משחקת עם המחשבה של להוריד את שם המשפחה וללכת רק עם השם הפרטי, או להוסיף שם שני כשם במה. ‘טללית צ’רסקי’ מתחבר לי כל כך לחלק בתוכי ששמור רק לעולם של המוסיקה הקלאסית ואמנות הביצוע בצ’לו, ובעצם מאז שהפכתי גם למוסיקאית יוצרת בשנים האחרונות (שינוי שהיה עבורי מאד משמעותי בתפיסה שלי את עולם המוסיקה ואת עצמי כמוסיקאית) הרגשתי צורך להוריד מהמשקל של השם, לשחרר משקל עודף ממנו “/

השאלה הראשונה הכי מתבקשת: מאין השם טללית? שם מיוחד ולא נפוץ במחוזותינו.

אמא שלי קראה לי כך. המשמעות (היחידה שהיא הכירה והתכוונה אליה לפחות) היא טיפת טל קטנה ומאז ומתמיד אהבתי מאד את השם שלי והתחברתי אליו, הוא מתאים לי. אני גם אוהבת את זה שהוא ייחודי, וגם מוצאת חן בעיני הסימטריות שלו בכתיב באנגלית TelaliT, T בהתחלה ובסוף, ושני L באמצע. לימים גיליתי שיש גם צמח טורף בשם הזה, והאמת הוא צמח ממש מיוחד, צבעו ורוד ועל העלים שלו יש טיפות סוכר. אחרי שגיליתי על הצמח זה לא שינה את ההרגשה לגבי השם, להיפך זה חיזק, כי יש בי גם מהעדינות של טיפת הטל וגם מהרצון לטרוף את החיים. “

את צ’לנית שהיא גם זמרת, שילוב לא נפוץ (כמו שמך) – מאין הרעיון הזה והאומץ לקחת שני תחומים שהם עולם ומלואו ( נגינה על צ’לו ושירה) ולחברם יחד?

על צ’לו אני מנגנת מגיל 4, זה הכי טבעי לי בעולם, אני מחוברת אליו בגוף ובנשמה וזה תמיד הרגיש ככה. אני צ’לנית קלאסית עם הכשרה מלאה בז’אנר הזה (שני תארים +), ואני מרגישה כעת שאני משלבת אותו בבריכה אחרת, מחברת אליו עוד דגים צבעוניים אחרים שיש בים. ועל אף שהוא לא הורגל לכך, הוא חברותי, ומסתגל  . בנוגע לשירה…או..זה קצת ארוך להסביר…אבל אנסה: אתה יודע, המילה אומץ שבגוף השאלה שלך מיד הכי בלטה לי, אני קשורה למילה הזו, כי אכן התהליך האמנותי שאני עוברת בשנים האחרונות דורש ממני הרבה מאד אומץ. לעזוב עולם מוכר כדי לצאת למסע חיפוש בלי תוצאה מובטחת או בלי לדעת מה חיפשתי זה היה לא קל בכלל..ובטח שלא מובן מאליו. יחד עם זאת זה היה הכרח, הרגשתי בנקודה מסוימת שאני חייבת ללכת לקראת משהו שאני עוד לא יודעת מהו, אבל שכשאגיע אליו אני אמצא את מקומי. זה בא ממקום של אמונה מאד חזקה. הייתי צ’לנית הכי קלאסית שיש, “הארד קור” קלאסי חח. תחרויות בינלאומיות, סולנית עם תזמורות, פסטיבלים קלאסיים, כיתות אמן ואימונים של שעות ביום. כל החבילה ממש. אך יחד עם זאת, היה בי תמיד את הצד שרצה להתבטא גם בצורות נוספות על במה. היתה לי פנטזיה שכזו להיות שחקנית פעם, לא באמת או ברצינות עד הסוף, אבל כן בהחלט פנטזיה שהיתה נוכחת הרבה בחיים שלי וכנראה היתה סימן לבאות. רציתי לבטא רגשות לא רק בצורה המופשטת של צלילים אלא גם במילים. אבל לא היה לי בדיוק את הכיוון, כי לא ראיתי איך אשלב בין צ’לו למשחק, ולעזוב את הצ’לו שלי בשביל ללכת על משחק פול-טיים זו לא היתה בכלל אופציה אפילו לא לרגע, אף פעם. משום מה, למרות שכילדה שרתי במקהלה ואהבתי את זה מאד, שנים אחכ לא שרתי ולא עלה בי הרעיון להיות סינגר-סונגרייטר. לא חשבתי באופן מודע על שירים.. וקרה בעצם שהם “חשבו עלי” למעשה…זה פשוט קרה (מיד אפרט). בשנים האחרונות התחלתי לפנות ליצירת קרוס-אובר של קלאסי עם כמה ז’אנרים אחרים. בזמן שגרתי בהולנד הקמתי יחד עם אחותי (הפסנתרנית והמלחינה נופר פיי) הרכב שיוצר מוסיקה משולבת, הוא נקרא 1721 (שילוב של המאה ה17 והמאה ה21).

יש לי אהבה גדולה לקולנוע, לכתיבה, ובעצם לכל צורה שמספרת סיפור. כצ’לנית אני מרגישה שתמיד סיפרתי את הסיפור שלי במוסיקה, הקלאסית ואחרת, אך עד כמה שלי בראש הסיפור מאד מאד ברור במוסיקה של באך או של ברהמס, בכל זאת, יש משהו בשיר של כמה דקות שמדבר על רגש מאד מוחשי שהוא ברור לכל אחד. וכך קרה, שלפני שנה וחצי, בערב בו הייתי עצובה במיוחד בעקבות פרידה, או אם כבר אני חושפת אז אגיד עד הסוף – זו לא היתה רק עצבות, זה היה כאב כל כך עמוק שהוא פשוט היה חייב לצאת ממני באיזשהי דרך כי לא יכולתי יותר להחזיק אותו בפנים – ישבתי על הספה מחובקת בעצמי ועלו בי פתאם מלים שהרגשתי צורך עז לשים על הנייר (ואני בנאדם שקודם לכן לא היה כותב כלום, אפילו לא יומן). השיר פשוט יצא ממני לגמרי טבעי ובמבנה מושלם עם חריזה. זה היה הזוי. (ועוד באנגלית). ואז בכל הימים הבאים כל הזמן הגיעו אלי שירים ופשוט כתבתי אותם על הנייר, ומשהו בזה הרגיש כל כך נכון, כאילו אין אפשרות אחרת. היה לי ברור שזה מה שחיפשתי. ואז התחלתי להלחין אותם וגם זה זרם. ובהמשך, כשהיה חסר לי כלי הרמוני (כי בכל זאת צ’לו הוא לא ממש כלי סטנדרטי להלחנה מאחר והוא מלודי. למרות שחלק מהשירים הכי יפים שלי הולחנו בצ’לו) השגתי גיטרה וזה היה לי הכי טבעי לקחת אותה ליד ולהתחיל לאלתר ולהלחין.

והנה אנחנו מגיעים לשאלה שלך ולמילה אומץ: לאחר שכמה שירים כבר הולחנו התחלתי להתמקד בביצוע והיה לי רצון עז לשיר. זה הרי בדיוק נותן לי את הביטוי הנוסף, המוחשי, על במה שהיה לי חסר לפני כן. אז זה היה כביכול אמור לזרום בקלות גם כן. אבל פתאם נתקעתי במחסום. דווקא לשיר לא היה לי אומץ! זה תיסכל אותי מאד, אבל לא משנה מה ניסיתי לתהליך הזה היה זמן משלו. יש משהו חושפני מאד בלשיר עם מילים. זה כמו להסתכל עמוק בעיניים של זה שמולך. אין לאן לברוח, או איך להסתתר, הקול חושף הכל. אם הוא רועד שומעים את זה, אם אתה צוחק- שומעים, אם המלודיה מרגשת אותך ויש לך דמעות בגרון – שומעים. זה פשוט כנות – עד הסוף. ועכשיו אני סוף סוף מוכנה ורוצה את זה, ובגדול. גם ברור לי שהשירה תפתח לי דלתות נוספות משמעותיות בחיים שלי. בהתחלה גוון הקול שלי הפתיע אותי, כי הוא הרבה יותר נמוך ועמוק כשאני שרה מאשר הקול שלי בדיבור שהוא יחסית גבוה ועדין. לקח לי זמן לאהוב את הקול שלי, להתחבר אליו ולקבל אותו, להאמין שהוא שלי. 

ספרי משהו על say something

שמעתי את השיר לראשונה רק בקיץ האחרון (כן, אני לא מאלה שחורשים פופ אז אני לא הכי מעודכנת) ומיד נתפסתי עליו. הרגשתי שאני אוהב לשיר אותו וגם מיד שמעתי קולות וקווים בצ’לו. ידעתי עוד מלפני כן שאני רוצה לעשות קאבר לשיר כלשהו וכששמעתי את השיר הזה הכל מיד התחבר. בנוסף, היה לי חשוב להשקיע בוידאו יפה ואסתטי, לבן מאד, חלומי, עם הרבה שכבות צילום שתואמות את עושר השכבות בצ’לו. התמזל מזלי שאנשים מוכשרים בטירוף, כל אחד בתחומו, התלהבו מהמוסיקה ומהרעיון כמוני וכל אחד נתן את כל כולו ליצירה, וזה המקום לומר תודה: עורך הסאונד והמיקס – תום בלקינד, צלם הוידאו – אייל רפאלוב, עורכת הוידאו – דנה בירקאן, מקליט ועורך השירה – זהר זלץ מאולפני אשל, מקליט הצ’לו – אייל צליוק מהאולפן הקלאסי (אצלו באולפן ובגינה גם צולם הוידאו), ועורך המאסטרינג – יורם וזאן.

 

מציג את צלמת - Myriam Cohenca.jpgמה החלום שלך בתחום?

“אותו החלום שהיה לי גם כשהייתי עוד רק בקלאסי ובצ’לו, פשוט עכשיו זה בז’אנר קצת אחר. להופיע המון, בהופעות גדולות (כאלה שרמת האנרגיה בהן גבוהה מאד), לנסע בעולם עם חומרים שלי (גם השירים וגם המופעים שאני יוצרת או משתתפת בהם ב”1721″) וגם עם אמנים שהיצירה שלהם מעוררת לי את ההשראה ושאני מתמלאת מהמוסיקה שלהם. דמיאן רייס למשל הוא מקור השראה גדול בשבילי והוא אמן שאשמח ואני מקווה ליצור איתו בעתיד.”

היכן ניתן לראותך מופיעה בימים אלה?

“אני בשלבים אחרונים כרגע של העלאת מופע של “1721” סופר מגניב עם אמנים מדהימים! הוא נקרא “סייקליק נייט” , Cyclic Night, זה קונצרט עלילתי עם מוסיקה קצבית חושנית ורומנטית עם סיפור של דמויות בלילה לבן ברחובות תל אביב יפו. אני מתפרעת שם על הצ’לו, יש מלא חופש לעשות סאונדים וקטעי סולו משוגעים! והמוסיקאים הם חלק מהעלילה, כולנו משחקים דמויות במופע. זה מופע שאנחנו גם נוסעים איתו לאירופה לסיור ארוך באביב. וחוץ מזה אני כרגע עובדת על הסינגל הראשון מתוך האלבום שישוחרר ממש בהקדם, סוף ינואר, גם כן עם קליפ וידאו מושקע. אני אופיע כזמרת גם בפסטיבל לאמנויות בירושלים באביב הקרוב. עד אז אני משחררת קליפים של שירים שלי בתקווה שהם יקבלו את אותן התגובות מחממות הלב שקיבלתי מיידית על Say Something. כולם כל כך מרגשים אותי!”

יש דיסק באופק?

“האלבום הראשון שלי, שישלב שירים בעברית ואנגלית, בשכבות צ’לו, שירה, והרכב נגנים מלא, עתיד להיות מוכן בקיץ הקרוב, לכבוד יום הולדתי “. אנחנו נחכה!.

 

צילומים: Myriam Cohencasay something 2

38 הערות

להשאיר תגובה