אין דבר יותר מרגש מילד שנולד. אה, בעצם יש משהו כזה: שיר אהבה והלל לילד שנולד. סער קולביץ, יוצר וזמר פופ-פסיכודלי שבקרוב עתיד להוציא את אלבומו החדש “פירמידת הצרכים של בן סוסי מקריאת ביאליק”, הוציא לאחרונה שיר לביתו הקטנה – נועה שהפך בתוך שבועיים לויראלי ברשת וזכה לחיבוק תקשורתי מרגש. תפסנו איתו שיחה צפופה.

 

סער, מתי החל הרומן שלך עם מוסיקה?

“הרומן שלי עם האמנות התחיל בגיל 9 כשהתחלתי לכתוב שירים קצרים. בגיל 13שמעתי לראשונה את הזמרת יוצרת האנגליה סם בראון וגיליתי את עולם המוסיקה באופן ממנו כבר לא תהיה דרך חזרה. בגיל 14 התחלתי לנגן על אורגנית קסיו שאבי קנה לי. עד גיל 16.5 – הגיל בו הייתי כשאבי נפטר –מצאתי את עצמי כותב ומלחין, אך מבצע את שיריי על המקצבים הקיימים באורגנית. עם פטירתו, ובכסף המועט שהוריש לי, רכשתי סינטיסייזר קורג טריניטי(שהוחלף על ידי מאז לקורצוויל) ופסנתר חשמלי ימאהה קלבינובה (זה הכלי האהוב עליי עד היום) והתחלתי גם לעבד את שיריי.אז (וכך עד היום) בעצם נחרץ גורל הדרך בה אני יוצר. רוב שיריי נולדים כשאני יושב על הקלבינובה, ובאחת נוצרת תרכובת – מילים, מלודיה, הרמוניה וגרעין דטרמיניסטי של עיבוד (טמפו, משקלים, תיבות). גם אם אחר כך לא ישאר זכר לפסנתר כשהעיבוד יעבור לסינטי שלי, שם הוא ילבש כבר תפקידי כלים, עדיין אותו גרעין שנוצר ברגע שהשיר נולד על הקלבינובה, ימשיך לתת את הטון (תרתי משמע).ישנם מקרים שהשירים נולדים בראשי, אך גם אז אני הולך ו’מקיא’ אותם על הקלבינובה.בגיל 19, הוצאתי סינגל לרדיו בשם ‘אילו’, שזכה למספר השמעות בערוץ 88 FM אצל טל השילוני ואהוד מנור אך לא זכה לפריצת הדרך המיוחלת.מרגע שהסינגל ‘אילו’ נכשל ולא קיבלתי חוזה בחברת תקליטים, החלטתי שאני ממשיך לכתוב למגירה בלילה לצד קריירת יום אחרת. עד השנה האחרונה בה הבנתי,20 שנה אחרי אותו סינגל,שהמגירה של הנפש שלי לא יכולה יותר לסבולאת העובדה שהשירים, ששוכבים בה עם מילים, לחן ועיבוד, לא מופקים בקול תרועה רמה ומשוגרים אל כל גלי האתר. עדיין לא הגעתי לגיל 40, ועל כן מבחינתי זה עדיין אפשרי להיחקק בתודעה וליצור מורשת”.

מהן ההשפעות המוסיקליות עליך?

“השפעה מוסיקלית, לפחות עבורי, היא מושג חמקמק וחידתי. מאחד אני עשוי לקחת את השגעון, מהשני את התעוזה, וממילא בסוף זה יבוא לידי ביטוי אצלי באופן לגמרי אחר.אני יכול לספר שהלהקה האהובה עליי היא The Cure עד כדי כך שלעיתים עוברת לי מחשבה מה הטעם בכלל לכתוב שירים כשאת’Lovesong’ של הקיור לא אני כתבתי…גם הביטלס מהתקופה הפסיכדלית ואילך (האלבום Revolver  צפונה)עשויה להיחשב עבורי כהשפעה. סם בראון כבר אמרתי. אני גם מאוד אוהב את הגורילז שבהשפעתם החלטתי לחשוף את האמנות שלי דרך דמויות אנימציה, אם כי באופן קצת שונה מהדרך בה הם עשו ועדיין עושים זאת. את המורכבות ההרמונית לא ‘ירשתי’ מהשמות שהזכרתי הרגע, בטח לא על רקע העובדה ששניים מתוך הארבעה ידועים ביכולת, ולא פחות חשוב מכך, ברצון,לקחת אקורד אחד ולייצר ממנו שיר נכס צאן ברזל. כמלחין אני נוטה להאמין שאני משתייך לאסכולה שלההרמוניסט יוני רכטר, שמצד אחד כותב הרמוניות מורכבות ומצד שני עדיין מצליח לייצר שירים קליטים.אם כי, תפיסת העיבוד שלי רחוקה ממנו כמרחק מזרח ממערב,או במילים אחרות, על אף והשירים נולדים אצלי על הפסנתר, הם לא מיועדים ‘להתבגר’ על הפסנתר. לא כשחקן מרכזי בכל אופן. ובמקרים שהוא כן שחקן מרכזי, הפסנתר אצלי עדיין מאוד סגור, מאוד מתמטי, פחות נושם אל מול הכלים האחרים, וזקוק להם על מנת לקבל לגיטימציה. קצת כמוני. ההרמוניה האטונאלית בשיריימודגשת בדינמיקה הבין כלית ופחות מקיימת חיים משל עצמה על הפסנתר.ישנו שיר אחד שזה כן קורה באלבום, אך המשמעות של השיר הזמינה את זה CUSTOM MADE. אפרופו יוני רכטר, בזמן האחרון כשאני מחזיר את נועה מהגן ושואל אותה “נו, לשים לך ‘נועה הקטנה’?” אז היא עונה “לא. אני רוצה ‘הילדה הכי יפה בגן'”. אחרי שאני שם לה את הביצוע של יהודית רביץ לשיר ‘הילדה הכי יפה בגן’ והשיר מסתיים, אז היא אומרת לי “ועכשיו ‘נועה הקטנה’…

ספר על השיר החדש “נועה הקטנה”.

“השיר ‘נועה הקטנה’ הוא השיר הכי חשוב באלבום ‘פירמידת הצרכים של בן סוסי מקריאת ביאליק’ שייצא בהמשך הדרך. יש סיכוי סביר שאם לא הייתי כותב אותו, גם לא הייתה אצה לי הדרך ‘להתאבד’ על הוצאת האלבום הזה. מרגע כתיבתו, התחלתי להרגיש מוטרד מן המחשבה שאם יקרה לי משהו, נועה לעולם לא תוכל ליהנות מהשיר הזה בהפקה ראויה. המחשבה הזו התפתחה לתהייה רחבה ומטרידה אף יותר בדבר המורשת שאני מותיר אחריי, ומשם הכניסה להקלטת האלבום הייתה קצרה.

השיר עצמו מנסה ליישב דיסוננס בין הקושי הגדול שחוויתי בחיי ובין האושר הגדול שנועה הביאה עמה. המילה הבוטה ‘משתינה’ ממהרת להגיע כבר בסיומה של השורה הראשונה, שורה שעושה קולות של הליכה לכיוון מתוק באופן קיצוני עם ‘עננה בקצה הקשת’ ונבלמת בבוטות מרירה, וזאת, בין היתר,על מנת לתת סוג של סטירה למאזין ולהפציר בו לא ליפול למקום הרך הזה של אב ששר שיר מרגש לבתו – לא בלי להתייחס לרבדים העמוקים והקשים של השיר בכל אופן. הפדים הקודרים והפסיכדליים מתחת למיתרים המתוקים, והמלודיקה המתוקה שמנגנת תפקיד של חמת חלילים קודר מתחזקים לאורך כל הדרך את הדיסוננס הזה. יכולתי לבחור בצלילים וכלים שפחות משתלטים על מרחב התדרים, ושומרים כל אחד על מקומו, אך היה לי חשוב ליצור ‘תרכובת פסיכדלית’ שתייצג נאמנה את הרעיון הדיסוננסי של השיר. גם לקליפ יש משמעויות נסתרות רבות, אך אני מניח שקצרה כרגע היריעה מלפרטן”.

מה הייתה התגובה הראשונה של נועה כששמעה אותו?

“אני זוכר שלקחתי את נועה מהגן, הושבתי אותה בכסא שלה באוטו והשמעתי לה את השיר. כשהגענו לצמד המילים ‘נועה הקטנה’ היא נורא התרגשה ואמרה ‘כמו אני’. אז עניתי לה ‘כן, בדיוק כמו את!’. הקליפ שיצא אחר כך מרתק ומצחיק אותה כל פעם מחדש, במיוחד הסיום שלו. השאלה מה תהיה דעתה על השיר כאדם בוגר ביום מן הימים, היא זו שהכי מרתקת אותי”.

אפשר להתפרנס היום ממוסיקה?

“אני מאמין שבקונסטלציה מאוד תיאורטית אני יכול למצוא את עצמי מתפרנס ממוסיקה, אך ביום שאכוון לשם, אפסיק לעשות אמנות טהורה, ולא זו כוונתי. בינתיים אני כמובן מאוד שמח להכנס, ככה כמו שאני, לפלייליסטים של תחנות הרדיו השונות, ואני מקווה שזה ימשיך לקרות תוך כדי שאני נותן ביטוי לא מצונזר ולא מסונתז לאמנות שלי, כפי שהיא יוצאת ממני נקייה מחישובים מסחריים”.

עם זאת, מכיוון שמצד אחד אני משקיע באופן בלתי מתפשר בהפקה המוזיקלית, ובקליפים הנלווים לסינגלים, והכל בשם האמנות והמורשת שאני מבקש להשאיר מאחוריי,ומצד שני אני באופיי אנטי-סלב ולכן כל מה שמכניס כסף קל בתעשייה הזו, הוא משהו שאני כנראה לא אעשה בחיים, אין מנוס מלהגיע למסקנה שהמודל העסקי סער קולביץ המוזיקאי/אמן הוא לא בדיוק הדבר הכי אטרקטיבי שקיים. כמודל עסקי אמנם לא, אך כמודל אמנותי אני רוצה מאוד להאמין שכן”.

תגובות

להשאיר תגובה