משנת 1994 ולמשך עשור שלם הייתה מדינת ישראל ‘שפוטה’ של תוכנית הטלוויזיה ‘הראשון בבידור’ בכיכובו של דודו טופז. שלל אורחים מהארץ ומחו”ל, שפע גימיקים, אינספור חידושים ו… חצוצרנית אחת ויחידה: רותה קליימן, שכונתה: פורצת דרך!

איך מגיעה בחורה יפה, בלונדינית בהירת עיניים, לנגן בכלי גברי, פאלי במידה – ועוד בתקופה טרום פמיניסטית בעליל?

“בגיל 11 למדתי חלילית בקונסרבטוריון. חודשיים לפני סוף השנה הסתבר כי חסרים נגנים בכלי נשיפה והוצעו חודשיים לימודים, חינם אין כסף, למי שיבחר ללמוד לנגן בחצוצרה. בבית הוריי לא היו תקליטים עם חצוצרות ובכל זאת, הרגשתי זיקוקין, אולי משהו מגלגול קודם. ניגשתי למורה – ואני זוכרת את הבדלי הגובה בינינו: היא הייתה מאד גבוהה ואני מאד נמוכה וכששאלתי אותה ‘איך בחצוצרה?’, היא הניחה את ידה על לבה ואמרה: ‘נפלא’. נכבשתי. בהמשך, כשכבר התחלתי לנגן, המורה אמרה לאמא שלי – שאגב, נענתה במידי לרצון שלי כי גם היא אישה שלא חושבת בנוסחאות: ‘הקשר של הבת שלך לכלי הזה הוא לא דבר רגיל’ וכינתה אותי ‘ילדת פלא'”.

היו ביטויי אנטגוניזם בסביבתך?

“דווקא מנהל הקונסרבטוריון אמר: ‘את יודעת, חצוצרה זה לא כלי של בנות’. ואז, אני זוכרת, התכווץ לי המצח, כאילו מה-זה בנים בנות? נשענתי קדימה ופסקתי: ‘או חצוצרה או כלום'”.

איך הגעת לתפקיד הנכסף ב’הראשון בבידור’?

“במהלך חזרות לקראת הופעה עם הלהקה שלי (ראה בהמשך – ט.ג), סיפרו כמה מהנגנים שיש אודישנים. החבר’ה רצו להפסיק את החזרה וללכת להיבחן. אני התנגדתי – הרי שריינו חדר והקצנו זמן לחזרות. עשינו הצבעה, הם ניצחו. הצטרפתי אליהם. דודו ראה אותי ובחר בי”.

ועולמך השתנה ב-180 מעלות…

“לא  זכור לי סוג כזה של חוויה. גם כשהלכתי ברחוב ואנשים עצרו אותי ורצו לדבר איתי, זה הצחיק אותי. אני-רותה, מעולם לא התערבבתי עם אני-הדמות המפורסמת מהטלוויזיה. לא הזדהיתי איתה במאה אחוז וזה עזר לי  לשמור על איזון בחיי”.

עשור שלם. תריסר כפול ארבע תוכניות לחודש ובכל זאת – החשיפה שלך ארכה שלוש דקות בלבד בכל תוכנית. איך מצליחים להשאיר חותם בתוך שואו כל כך אקסטרווגנטי, עם זמן מסך קצרצר כל כך?

“כשהשתחררתי מהצבא לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ראיתי שבעולם יש הרבה ‘לא טוב’ ונדרתי נדר בלבי: אני רוצה שכל צעד שאני עושה על כדור הארץ יעשה טוב, לפחות במרחב שאני מצויה בו. כשהגעתי לתוכנית, הסוגיה הזאת הציפה אותי. איך אני עושה משהו טוב בשלוש דקות של קלוז-אפ בטלוויזיה. ואז בא לי הרעיון של הקריצה. פשוט לקרוץ בעין אל תוך המצלמה. וזה פשוט עבד”.

אף אחד לא הציע לך את זה? לא ביימו אותך ככה?

“לא. זה בא מתוכי. היה בקריצה הזאת רצון שלי לגרום למישהו לחייך”.

רייטינג מוטרף שאין עליו ויכוח – היה אמור לטעת את קליימן עמוק בתוך שורת הסלבס האליטיסטית ביותר בארץ. אך רותה לא נשאבה ולו לרגע אל תוך הביצה הזאת.

יש המוני אנשים שנפלו בשבי המדיה הזאת עם הרבה פחות רייטינג משלך. לא מרגיש לך פספוס?

“ההצלחה לא סחררה אותי לרגע. התוכנית מעולם לא עמדה במרכז החיים שלי. כאמור, עוד לפני כן הקמתי להקה וזו האהבה האמתית שלי. גם היום, עם להקת ‘חמישיית צבעי המוזיקה’ אנחנו מופיעים בכל הארץ, לפני כל שכבות הגיל מגיל הגן ועד לתיכון. בפני  מבוגרים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירוניים. בעולם שבו מלכתחילה אחוז הנשים נמוך – אני וחבריי עושים מוזיקה שמביאה שמחה, מפתחת מודעות, חוויית הקשבה אחרת – אנשים יוצאים בהיי”.

רותה והבנות

מזהים אותך ברחוב?

“זה עדיין מצחיק אותי, ההתרגשות הזאת של האנשים. לקראת פתיחת שנת הלימודים עשיתי עם ילדיי קניות באחד הקניונים ובכל חנות היה מי שזיהה, כשהגדיל לעשות גבר אחד שצעק לתוך הסלולארי שלו: ‘זאתי מדודו טופז נכנסה לפה עכשיו’. אני הרבה יותר נהנית לשמוע מחמאות על הקונצרטים שלנו: ‘זו זכות גדולה לשמוע אתכם'”.

כאמא לשתי בנות ובן את מעודדת אותם לחשיפה דומה?   

“הבנות ניגנו פסנתר הרבה מאד שנים. האמצעית רצתה ללמוד חצוצרה ולפני שהחליטה לעבור לסקסופון שאלה אותי ‘אמא, את לא תעלבי?'”

תרשי לי לנחש. לא נעלבת…

“ברור שלא. גם אני כמו אמא שלי בזמנו – מאפשרת”.

45 הערות

להשאיר תגובה