עוז לעמו ייתן

עמוס עוז שהלך לעולמו ביום שיש בגיל 79, הובא למנוחות בקיבוץ חולדה בטקס אזרחי . לפני כן נערך לו בשעות הבוקר טקס אשכבה באולם צוותא בתל אביב אליו הגיוע רבבות כדי לחלוק לו כבוד אחרון . נשיא המדינה רובי ריבלין נשא נאום לזכרו: “אני חושב עמוס, שאף פעם לא סיפרתי לך את הסיפור הזה, אבל עכשיו זה ודאי הזמן. יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את ‘סיפור על אהבה וחושך’. אסור לי לומר את זה, אבל קראתי את זה “כאילו זה ניתן מסיני”, הייתי שקוע בכל שורה ושורה. והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד ואומר לי: ‘אתה קורא את דוסטוייבסקי של העם היהודי’. דוסטוייבסקי של העם היהודי. תפסתי את יוסי והושבתי אותו לידי, והקראתי לו אט אט ובסבלנות את הקטע הבא: “אחת לכמה שבועות, היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באספות של תנועת החירות באולם אדיסון בירושלים. סבא היה מתנאה לכבוד העצרת באדיסון, בחליפתו השחורה המהודרת ובעניבת סאטן בצבע תכלת… ואני,” כך כתבת עמוס, “חגיגי ומסורק היטב, בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות, הייתי צועד עם סבי ישר אל השורה השנייה או השלישית באולם.  האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ”ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים, ובהם אבותיהם של רבים מבני כיתתי מבית הספר תחכמוני”. “אתה מבין”, אמרתי ליוסי, “אני לא קורא את דוסטוייבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם באותיות הקטנות, אני נמצא שם בספר. כשעמוס כותב על אהבה וחושך הוא כותב עליי”. כי גם אני עמוס, כמו כל אחד ואחת מהקוראים שלך, הרגשתי לא רק שאתה כותב אליי, אלא שאתה ממש כותב עליי. אבל יוסי שריד זיכרונו לברכה תיקן אותי: “הוא כותב ‘עלינו’ רובי, הוא כותב על כולנו”. מי מאיתנו צדק? כנראה ששנינו. ודווקא בגלל שהכתיבה שלך היתה אנושית ואוניברסלית לא פחות משהיתה אישית וקרובה, הצלחת לספר את הסיפור שלנו הרחק הרחק מעבר לישראל הקטנה שלנו”.

“לפני שנתיים התארחת בחוג תנ”ך בבית הנשיא, והמילים שאמרת אז עדיין חורכות את בשרי. וכך אמרת עמוס ואני מצטט: “הצצתי ב’טוקבקים’ שנוסדו בירושלים לפני 2600 שנה, אלו נגד ירמיהו הנביא, והרגשתי בבית. השאלה מיהו בוגד, מהו בוגד – מעסיקה אותי מאז ימי ילדותי. הרבה פעמים בחיי קראו לי בוגד, וישנה שמועה שאיני היחיד בחדר. הראשונה בחיי היתה כשהייתי בןשמונה, הפעם האחרונה, כך אני מקווה – לא אירעה עדיין”. ואז עמוס הוספת והקראת רשימה ארוכה של בוגדים: לינקולן וצ’רצ’יל, תומאס מאן ושארל דה-גול, הרצל ודוד בן-גוריון, בגין וסאדאת, רבין וביאליק. בזכות האומץ הזה, ובזכות המבט הכי פנימי והכי חיצוני גם יחד, היית עמוס עבורי ועבור רבים כל כך מדליק פנסי הרחוב של מציאות חיינו כאן. זה שהלב שלו מזהה את שעות הזריחה והשקיעה, והעיניים שלו יודעות להרגיש ממטרים כבדים קרבים והוא יודע איזו סמטה עומדת להחשיך, והיכן מכסה ערפל את הרחוב. בעקביות היית עובר ומדליק כל פנס בכל פינה. מבהיר ומפרק את המתרחש לנגד עינינו, מראה לנו כמה הדברים מורכבים, נותן שם למה שלא ידענו לתת לו אפילו צורה, מעורר דיון. לפעמים עשית את זה בסבלנות, לפעמים בהתגעשות הדם, אבל תמיד תמיד במדויק. גם בזה קנאתי בך עמוס, ביכולת שלך להכיר את החברה שלנו עד לנקודה העמוקה ביותר שבה, לכעוס עליה עד כאב, ולאהוב אותה, לאהוב אותה תמיד עד אינסוף.

“ומה נעשה עכשיו עמוס, עכשיו שאינך. מי ימשיך ויספר עלינו? אותנו? “הדרך לחיות עם המתים”, כך כתבת נכתב בספרך האחרון ואני מצטט: “היא להזמין אותם אלינו לפעמים, לעשות להם כוס קפה, להעלות איתם קצת זיכרונות, לנסות להתפייס איתם קצת ולשלוח אותם בחזרה אל החושך, שיחכו לנו שם בסבלנות”, כך אמרת. הלוואי שתבוא כשנזמין אותך, עמוס, תשתה איתנו קפה, תקרא איתנו קריאה צמודה את המציאות, תאהב אותנו עמוס עוד קצת. כדי שהלב יוכל לכאוב טיפה פחות כשאתה אינך. ורק שתדע עמוס, שיותר משרצית אתה לרקוד עם הבנות, רצו הבנות לרקוד איתך, אך הן לא העזו לבקש. נילי אהובתנו, פניה, גליה ודניאל – אין נחמה לכאב הלב שלכם היום, אני מקווה שאתם מרגישים כמה לבבות שבורים פועמים איתכם. אוהבים אתכם, מבטיחים לזכור אותו. יהי זכרו ברוך”.

נכדיו של עוז, דין ונדב, עלו לבמה לאחר הנשיא וסיפרו כי “בימים האחרונים קשה לכולנו להאמין שאתה לא אתנו. אנחנו יושבים בסלון ועדיין שומעים את קולך. עבורנו סבא לא היה סופר אלא בוקר או בולס שקמים. סבא היה קם מוקדם בבוקר, שותה קפה, מוודא שאין תמונה עקומה, יוצא להליכה וחוזר לשגרת פקיד. בורא עולמות”.

לאחר מכן סיפרו הנכדים כיצד בגיל תשע, לאחר שסירבו להגיע ליום ההולדת שלו כי התנגש עם יום הולדת של חבר, הגיע עוז לביתו של החבר והקריא לכל הילדים סיפור. “עבורנו היית איש מלא חום, שופע הומור וקסם. ידעת לספר סיפור מעניין כדי להעביר מסר ותמיד ידעת להפיג את המתח בבדיחה מאוסה שכבר שמענו עשרות פעמים.

“לפני שנתיים קראו לך שתול ואת המלה בוגד כבר הפכת לשלך. סבא, למה אני מטמא את המעמד הקדוש הזה במלים האלה? בחוץ מתחוללת מלחמה אחרת. החושך מגיע גם מביבי השופכין של הרשתות וגם מדמויות מעונבות בחלונות הגבוהים של החברה. סבא יקר ועדין וחכם ואהוב. בשיחתנו האחרונה אמרת שאתה שלם עם חייך אבל לא מוכן עוד להיפרד מהעולם כי הוא כל כך מעניין. אתה לא נפרד מאיתנו. קולך יהדהד בקוראייך ובמשפחה שלך”.

תגובות

להשאיר תגובה