מלנכולי

כשהיה בן שבע צפה הבמאי אלחנן שפירא בדוקו שעסק בחבובות והיה זה לרגע מכונן עבורו: כבר אז ידע שעולם הבמה הוא העולם שלו, או לפחות העולם בו ירצה לחיות.

מאז עברו 42 שנה והוא נשאר נאמן להחלטתו / משאלתו מאז, הוא ביים בחייו מעל 40 מחזות בתאטראות שונים כשהמרכזי הוא תאטרון הסימטה ביפו המהווה לו בית חם וכיום רצות בו לא פחות מחמש הצגות בבימויו. כולן בועטות, מרשימות, על גבול המטרידות, כאלו שיישארו איתך עוד הרבה אחרי  כשתצא מהאולם ותמשיך לעיסוקיך.

שפירא נולד וגדל בבת ים, למד במגמת תאטרון בשז”ר ובעקבות גרושתו עזב את העיר למרות אהבתו הגדולה אליה, כך הוא מספר.

“כשראיתי את הסצנה התחלתי לבכות בהיסטריה”, הוא חוזר לחבובות, “כי הרגשתי שמצאתי את העולם שלי וזה דבר גדול לילד בן שבע שמגיל צעיר נודד בעולם”, זאת בעקבות עבודת אביו בגוואטמלה.

בהצגות שלך אישה מתחרטת על כך שהביאה ילדים לעולם ואומרת את זה בקול רם, אנשי שוליים שבד”כ אף אחד לא נותן בהם מבט נוסף, מחזה שעוסק בכך שהמדינה מרגלת אחר כולנו ועוד, בקיצור, חומרים קודרים – למה זה?

“התפקיד שלי הוא לא לעשות נעים בגב לצופה אלא להציק לו כדי לגרום לו לחשוב, לגרום לו להזדהות, אני רוצה שאנשים ייצאו מהקליפה שלהם, שילכו ויחוו חיים של מישהו אחר וזה מה שעושה גם סיפור טוב, הוא עוזר לאנשים להבין משהו שלפעמים הם ידעו ולא ידעו איך להגדיר אותו.

 המטרה שלי היא לחשוף בשמש את החוויה האנושית, אם יש חוקר מוח, אז אני חוקר נפש, לא בכלים סוציולוגים, אלא דרך התאטרון. הנפש האנושית מרתקת אותי, אני נמשך לשם, מגיל צעיר נמשכתי למה שאפל, זה תמיד יותר עניין אותי”.

לא בא לך לפעמים לעשות הומור קליל?

“בטח שכן, אבל ההשפעות שלי, ביניהן הסיפור המשפחתי של סבי וסבתי במלחמת העולם השנייה קודרות יותר. יש מעט הצגות קומדיה שעשיתי, מעט, אבל יש. חשוב לי לגרום לקהל להתבונן בתוך עצמו, ההומור הוא הומור שחור ומשובץ בדרמות, ב-‘רווק’ לדוגמא, יש הומור וגם ב-‘פקידת קבלה'”.

מה אתה חושב על התאטרון בישראל?

“אני חושב שהוא מייצג את הישראלים לטוב ולרע, יש דברים טובים ופחות טובים שאתה לא מבין איך הם קיבלו במה, הרבה מונע משיקולים כלכליים, בפרינג’ ישנן הצגות שיוצאות מהקופסא, אני חושב שיש הכל מהכל – קשה להגיד משהו כללי”.

יש כיום הבדל מהותי בין תאטרון פרינג’ לרפרטוארי?

“לחלוטין, חשוב לדייק, יש הבדל בין תאטרון עצמאי שמכיל גם תכני פרינג’ לתאטרון רפרטוארי, אני חושב שבפרינג’ יש תכנים יותר מרתקים, יותר נוטלי סיכונים ואם נותנים לקהל הצגה טובה לא משנה כמה קיצונית היא תיהיה – הוא יבוא. לפרינג’ יש בעיה של חוסר חשיפה אבל בסופו של דבר הקהל בא למשהו טוב.

הרפרטוארי לא הולך עד הסוף בגלל שיקולים כאלו ואחרים שכל אחד מהם אגב נכון, אבל עדיין מכורח היותו תאטרון הוא צריך ללכת עד הסוף”.

אתה לרוב עובד עם פרינג’ – זו בחירה?

“זו המציאות שלי כרגע, בעיני כל ההצגות שלי לגמרי יכלו לעמוד באולמות מלאים גם ברפרטואריים, ציפור שחורה לדוגמא, הועלתה פעם בקאמרי”.

מה החלום שלך? לביים את מה ולעבוד עם מי?

“בראש ובראשונה, לקבל תגמול כלכלי בהתאם להישג האמנותי. הגשמת חלום זה לעשות את כל המחזות של שייקספיר. באשר לשחקנים, אני לגמרי עובד איתם: יעל מסנר, אביב זמר, דיוויד לוינסקי, סיוון קרצנר, מעיין גושן, אלה רוזנצוויג, שרון פרידמן, חרות אשכנזי ועוד, הם נהדרים”.

בשנים האחרונות אפשר לומר שתאטרון הסימטה הוא הבית שלך

“לגמרי. אני מאוד אוהב להציג בו, יש בו אולמות נהדרים, יש לי שקט ויש לי את האפשרות לעשות את מה שאני עושה, החופש היצירתי שלי נשמר, אין לי מגבלות וזה מקסים וכיף. אני מרגיש גאווה גדולה להיות חלק מההיסטוריה של תאטרון הסימטה. בעוד 20 שנה יגידו שאלחנן שפירא היה חלק בלתי נפרד מתאטרון הסימטה וזה מרגש ומשמח אותי. אני מזמין את כולם לבוא ולראות הצגה בסימטה, זו חוויה משמעותית”.

ואי אפשר בלי כמה מילים ממנכ”לית תאטרון הסימטה, עירית פרנק על עבודתו של שפירא בתאטרון. “אני מאוד מעריכה את אלחנן, רוב הצגותיו רצות אצלנו בסימטה. הוא יוצר בחסד, הוא אמן משמעותי עבורנו ואני שמחה שהוא בחר בנו כבית שלו. הוא יודע לקחת נושאים חברתיים משמעותיים ולפתוח אותם לדיון בעזרת המחזה. הוא יוצר אצל הצופה חשיבה ואי נוחות, הוא לוקח את הצופה עד הקצה וזה מדהים”. 

אלחנן, אפשר להתפרנס מבימוי?

“אפשר אך לרוב אי אפשר, בתאטרון רפרטוארי בהחלט יכולים בעצמאיים ופרינג’ לא, כדי להתפרנס צריך 30 הצגות רצות במקביל וזו גם השאיפה שלי. משרד התרבות ומפעל הפיס הגשתי בקשה לתיכות ביצירות שלי ולא נעניתי, מאוד קשה לעשות זאת ללא אבל עושים.

ההצגות הבאות של אלחנן:

”תמות אהובי”, ראשון, 3.11, 20:30
”עכבארים”, שני, 4.11, 21:00, שישי, 15.11, 21:30
”הרווק”, שני, 11.11, 20:30

תאטרון הסימטה, סימטת מזל דגים 8, יפו העתיקה

תגובות

להשאיר תגובה