ענת ברזילי היא אולי אחת הקומיקאיות הכי עסוקות בישראל אבל ממש מתחת לראדר שלכם, היא מתחזקת בית ספר למשחק שיחגוג בקרוב 20 שנה, היא משחקת, כותבת, יוצרת ומעלה מופע יחיד חדש ויש לה הרבה מה לומר על התעשיה, על התרבות ובעיקר על חוסר התרבות.

אנחנו נפגשים רגע לפני ארוחות החג האחרון, ברזילי יוצאת בימים אלה במופע קומי חדש שמבוסס על שלל דמויות שהיא מציגה ואותן היא ראתה בעשור האחרון אחרי שנים שבהן היא פועלת בעיקר מאחורי הקלעים. “התגעגעתי לקהל של נשים” היא מסבירה מייד וכשאני תוהה בקול אם גם היא הפכה לדתיה החדשה היא מסבירה ש”ממש לא, נשים פשוט הן אלו שמחליטות לאיזו מופע הולכים. עד החתונה לגבר יש את הוטו ואחרי הטבעת הוא כבר לא רלוונטי”. היא אומרת מייד.

ברזילי, תל אביבית מבטן ומלידה,נשואה לרון זמיר ולשניים יש שני בנים דרכם היא חווה את “עולם הצעירים”. “אני לומדת כל יום משהו חדש מהם ודרכם בעצם חווה הכל מחדש” היא מסבירה מייד ואז מוסיפה ” מה שקורה היום בשוק הוא נורא, בוגרי בתי ספר למשחק שהלכו למדו והשקיעו שלוש שנים מחייהם יוצאים לשקו עבודה שבו שולטים פליטי ריאליטי שכל קשר בינם לבין משחק לא קיים”.

מצד שני, זו אולי דרישת הקהל.

“אני לא יודעת. שמע, אני פחות יכולה להתלונן על חוסר בעבודה משום שתמיד ידיעתי שאני לא אסתמך רק על זה, העובדה שככל שאתה מתבגר אתה נתון לחסדים של מלהקים צעירים יותר שרואים בך רק גוף ולא שום דבר אחר היא נוראית בעיני, עכשיו כשאני בצד השני עם דברה חדשה ואני שותפה להפקה, אני רואה את הליהוק ואני שומעת את הרעות שבתחום וזה נורא עצוב”

איפה זה בא לידי ביטוי?

“הרבה פעמים כשאני זורקת שמות של אנשים שבעיני סופר מוכשרים ויכולים להיכנס לאחת הדמויות שמעתי הערות כמו “היא כבר פאסה” או “את מי הוא מעניין” וזה צרם לי”

מצד שני, גם הדור שלך רץ לריאליטי כדי לשרוד.

“נו, יש  ברירה? קוראים לזה לשרוד. היום כדי לחזור לעניין אתה צריך את זה אבל מצד שני זה מגעיל  אותי פיזית, בעיני הישרדות זה הדבר הכי פתאטי, אני זוכרת שבאחת העונות השתתפה איריס בראון ונראתה כאילו היא בת 200 שהולכת למות. ראיתי אותה עם כל הצלוליטיס והקלמזיות וזה נראה לי כמו להתאבד על המקצוע. לא הייתי עושה את זה בחיים”

ומצד שני גם את מציגה את זה כמשהו נורא פאטתי אז למה שהמלהקים יחשבו אחרת ממך?

“שמע, אני מלאה בביקורת עצמית אם ארצה או לא, וכן, אני רואה את הפאטיות של הדור שלי וזה מצחיק אותי. עד לאן יגיעו”

אז מה הפיתרון לשיטתך?

השיטה היא לא להגיד לא לוקחים אותי ולבכות על כמה מר הגורל, אני מאמינה שהנטייה היא להמשיך ליצור ולהתחבר לדור הצעיר ובלי שום קשר לעצמי, מכיון שאני יוצרת כל הזמן אני כותבת תפקידים לעצמי ותמיד יש לי עבודה”.

את מנהלת בית ספר למשחק, גם את אחראית באיזה שהוא מקום לריבוי הפרצופים שלא תמיד מוצאים עבודה.

“אנחנו חיים בתקופה שבה היום כל אחד רוצה להיות מפורסם וזה הופך להיות מעייף, את רוצה להיות מפורסמת בלי כישרון, תלכי תנפחי את השפתיים, תסתובבי ערומה ברחובות או תעשי חזה גדול מדי, התחום הזה של המשחק הוא תחום שטומן בחובו עבודה קשה וסיזיפית ואני תמיד אומרת לכיתות שנכנסות ללמוד שאת המוטיבציה רואים רק בחצי הדרך, כי כשמתחילים ללמוד טקסטים ולהיכנס לדמויות אתה וראה את כל מי שרק בא כדי להיות מפורסם ואתה מבין שהוא כנראה לא ימשיך”.

בעוד כמה שבועות תעבור הטלויזיה בשיראל מהפך ותהפוך למרובת ערוצים מה שאומר המון עבודה עבודה ליוצרים המקומיים, ברזילי כבר מתכננת הסתערות ובימים אלה היא עומלת על צילומי דרה אותה היא כתבה בשם “הארמון” ותשודר בערוצים המסחריים במקביל לתפקידי אורח בסדרות אחרות. “זה אושר גדול בעיני, זה אמנם אומר שלכל הפקה יהיה פחות כסף אבל מצד שני זה

ייתן הרבה פריצה לכל מיני יוצרים מהיוטיוב שלא הייתה להם במה קודם. היום אתה מדלג בין הקשר למנהלי התעשיה דרך היוטיוב הקהל והבמה, זה נפלא, בתקופתי היה אדם אחד והוא זה שהיה קובע והנה, המצב השתנה לחלוטין”.

ואולי זה יוזיל את התחום

“בעיני זה מהלך נהדר. אחרי הכל לפעמים המגבלה גורמת לך להיות יותר מעניין וליצור יותר. אין שום דבר רע בהפקות דלות תקציב, תראה את ההפקות בתיאטרון הפרינג’, תקציבים מצחיקים מול התיאטרון הממוסדים ועם זאת הם מעלים הפקות מעולות”

אבל ככה עובדת חלוקת התקציב.

“ולכן, כבר שלושים שנים אני אומרת שצריך ואפילו חובה לפרק את כל התיאטרון הרפרטוארי, תסתכלו מה קורה פה, רוב התקציבים הולכים לתיאטרון הרפרטוארי שבו יש קהל מבוגר שמגיע ונרדם, שום דבר לא השתנה פה במשך שלושים שנה ולדעתי צריך לפרק את הבימה והקאמרי ואת השאר ולחלק את עוגת התקציבים מחדש. תיאטרון הפרינג’ מקבל פסיק מהתקציב והוא צריך לקושש קהל- שחקנים בו מעלים הצגה נהדרת והם צריכים לרדוף אחרי קהל, כשבתיאטראות הממוסדים מעלים עוד פעם מעלים את אותה ההצגה לאותו קהל משועמם”

והנה בכל זאת מירי רגב עשתה שינוי ונתנה יותר לאחרים.

“מירי רגב היא אלופה בדיבורים ובהתססה, אני גדלתי בבית מזרחי, אבא שלי עיראקי שאהב ספרות אנגלית וממנו שאבתי את האהבה לזה, אז הוא מזרחי, אז מה הוא חייב להיות מקבוע בתבנית שיצרה לו מירי רגב ולא להכיר את צ’כוב או את ביאליק? באמת?!

צריך לחלק את התקציב לאמנים בלי קשר לפריפריה או לעדות, זה פשוט לא הגיוני שזה מה שהיא עושה כל הזמן הנה, קח לדוגמא, בועז שרעבי תמיד הצליח ולא משנה מאיזה מאיזה מוצא הוא- אז פתאום עכשיו בעידן מירי רגב הוא הפך להיות זמר מזרחי בגלל המוצא שלו, זה נשמע הגיוני למישהו  בכלל? היא מדברת על קיפוח של המוזיקה המזרחית ומצד שני זו המוזיקה שמושמעת בכל מקום וכל הזמן אז מה, אתה שומע מישהו מתלונן על זה? זה לא קורה. אני באופן אישי לא גדלתי מעולם בתחושת קיפוח ובשנים האחרונות השאלה הכי מהותית בין אנשים היא “מאיזה עדה אתה”- זה מעולם לא היה פה, והפוליטיקאים ובראשם מירי רגב ממסכנים את עדות המזרח בשם הפוליטיקה כמובן. היא עושה הרבה בדיבורים והקהל מוחא לה כפיים בהתלהבות מבלי להבין שהיא מדברת בלי תוכן ובלי כוונה לעזור באמת אלא רק כדי ליצור כותרות ריקות”

 

תגובות

להשאיר תגובה