הוא ניצל מהתנקשות ונותר נכה. גידל עיזים ונלחם בממסד. הוא אוסף זבל והופך אותו ליצירות אומנות. כאשר ניצל עם משפחתו מתאונת דרכים החליט לחזור בתשובה וזה ממש לא הכל. תכירו את אמיליו מוגילנר האמן הכי לא קוונציונלי שלא שמעתם עליו. לפני כמה שנים הוא לקח מבנה עזוב של ישיבה והפך אותו ‘למוזיאון לאמנות וסביבה’ ברחובות בו הוא מציג את עבודתיו ומארח אמנים מסוגים שונים

“אני תופס את מה שאנשים זורקים והופך את זה לזהב” פותח ואומר לי אמיליו מוגלינר האמן המפתיע שעושה לי סיור בחללים רווי מעשי האומנות שהקים וטיפח בו ידיו. מוגלינר מאמין בקשר בין האמן לסביבה “נכון אמן זה לא דבר אקולוגי. אתה קונה צבע ויוצר לכלוך. בוא נודה אמנות אקולוגית לא ממש קיימת מכיוון שכל פעולה של אמן יוצרת שינוי על הסביבה ומוציאה אותו מן המצב הטבעי. אנחנו לא מושלמים אבל אנחנו מנסים להיות”

לאחרונה הוא חידש את המוזיאון לאומנות וסביבה שיצר “במשך 30 שנה המקום שימש מגורים לתלמידי ישיבה. במקום עדיין פועל בית כנסת וכולל קטן. פה אנחנו לומדים ומפתחים תהליכים כאלו ואחרים כדי ליצור אמנות מג’אנק. סוג של מעבדה של תוך כדי תנועה ותהייה” כשהוא נכנס למקום לפני חמש שנים המקום היה נטוש ומלא עזובה “היה לנו פה מטר גובה של זבל וגרוטאות”. הקירות היו מקולפים ומחוררים”.

לפני שבע שנים הוא עוד חי בחווה אקולוגית בפאתי רחובות במקום שנקרא ‘עמק הטל’. בחווה הוא חי 18 שנים. בחווה שהקים הוא היה יוצר ומפסל לצד משק עיזים שטיפח. בשטח הוא נטע מאות עצי פרי ויצר בוסטנים. לפני כן בשנות צעירותו נפשו הסוערת הובילה אותו למסע עם אופנוע לאורכה ורוחבה של אירופה “חייתי כמו פיראט עם אופנוע וסירה והייתי מוכר חפצים מכל הבא ליד”. תוך כדי למד שיפוץ רהיטים מהצוענים.

מוגלינר נולד למשפחה יהודית מבואנוס איירס “אבי היה ציוני נלהב”. עד גיל חמש הוא התחנך במוסדות לימוד מקומיים “ספגתי שם אנטישמיות כולל התעללות וקללות. משפחתי לא ידעה על זה כלום”. בגיל חמש כבר עלה עם משפחתו ארצה “למדתי במסגרות ברחובות אח”כ בכפר מנחם שהיה שייך לקיבוצים”. בכיתה י”א נטש את לימודיי התיכון “הטבע נורא משך אותי” הוא נזכר “בבית הספר כל מה שהייתי עושה זה לצייר את המורים”. אגב אומנות תמיד הייתה חלק מחייו “היה לי דוד צייר שלימד אותי ציור כשהייתי בגיל שש. אני זוכר איך הלכתי עם סבי שהיה ירושלמי לצייר יחד את שדרות העיר”. חייו של מוגלינר רצופים סיפורי ניסים ותפניות כך למשל בתקופת שירותו הצבאי כלוחם צנחנים הוא ניצל מפיצוץ מכונית תופת “היינו אמורים לעלות לקבטיה” הוא נזכר “כבר הייתי על הריאו (משאית) ואמרו לי לרדת כי זה שמור לאחד החברים. אמרתי להם שאני הגעתי לפניו ואז כולם הסתכלו עליי במבט רצחני ואני אמרתי טוב בסדר”. חמש דקות לאחר מכן הספיק מוגלינר לראות את ענן הפיצוץ “טנדר שעבר בין שני הרכבים התפוצץ והרג את כולם”. כיום בדיעבד מסתכל מוגלינר לאחור ולא נשמע כל כך מופתע “לכל אורך חיי אני מרגיש איך אני תמיד חי על הגבולות”. לפני משהו כמו 17 שנים כאשר חי בחווה שלו הוא ניסה להילחם בגנבי חולות שהיו מטרידים אותו ופוגעים בסביבה עד שאותם אנשים מפוקפקים החליטו לשים סוף לעניין “באחד הימים כאשר עבד על דיוקן עצמי שלו שזועק בציור התפרץ לביתו גבר רעול פנים “איך שהסתובבתי אליו הוא ירה לעברי ירייה”. הירייה פגעה בגבו וגרמה לתלישת כתפו הימנית “נתתי לאותו מתנקש כזאת צעקה שהוא נמלט ממני”. פעם מספר לי מוגלינר הוא היה על סף טביעה בים כאשר ניסה להציל טובע “כשאני כבר על סף איבוד הכרה הצלחתי לעלות ולנשום ובדיוק ברגע הזה קבלתי סוג של הארה לגבי טבעו של הציור שלי”. בעקבות אותה חוויה מכוננת פיתח מוגלינר שיטת ציור שמבוססת על יצירה בנשימה אחת “הפילוסופיה מאחורי השיטה אומרת שיש להבין את הנשימה הגלובלית (חלק מתפיסת ‘גאיה’ הרואה בכדור הארץ מערכת אורגנית אחת שלמה א.א) , דרך הנשימה שלך”.2

לפני מספר שנים הוא ניצל מתאונת דרכים כאשר נסע יחד עם משפחתו “הנס הזה העלה בי שאלות לגבי מהותי והחיפוש שלי מה שגרם לי בסופו של דבר להתקרב ליהדות ולחזור בתשובה”.

בסיור בחלל התצוגה שלו ניתן להבחין במגוון היצירות שלו כמו גם השיטות וההשפעות על עולמו החל מאומנות ביקורתית על השיטה המטריאליסטית – קפיטליסטית כמו פסלי דמוי הרובוט וכלי בהשפעות של שאגאל “הדמות המרחפת היא אני” הוא מציין כדי שלא נתבלבל וכלי במשהו שמזכיר לכאורה את הכבשים של קדישמן “אני מצייר בכלל עיזים בגלל שהיו לי כאלה עד שהם נגנבו לי. הגעגוע שלי אליהם הוביל אותי לצייר אותם”.3

מאז שחזר בתשובה האומנות שלו קצת שינתה פניה “אין לי כבר צורך למשל ליצור דמויות עירום” הוא אומר חוץ מזה הוא מציין שהאיסור לא ליצור פסל או תמונה כבר לא ממש תקף בתקופתנו “פעם באמת פסל היה בדמות אבן או זהב אליו סוגדים היום אין לזה משמעות ואנחנו סוגדים לטלפון שעשוי חול ונפט”. מוגלינר כופר בחלוקה בין אמנות לאומנות “הממסד האמנותי יכול לקפוץ לי” הוא יוצא כנגדם וטוען “שבכל פינת רחוב יש פיקאסו”. ובכלל כאמן בכל רמ”ח אבריו טוען מוגלינר כי יש באמת רק אומן אחד “זה שנמצא מעלינו שיצר יש מאין” ואילו אנחנו בני אדם מקסימום “יוצרים” וטו לו. ובכל זאת יש מקום שבו האדם הופך לאמן “אני קורא לזה שיטת החותם”. מוגלינר הביא עד הקצה את האומנות הריאקציונרית שלו בכך שהוא טוען כי רק שילוב של שלוש תנועות מהירות של כפות הידיים שצובעות בהינף אחד של רגע את הנייר “זהו רגע אומנותי מושלם שבו אין מקום למחשבה והוא קודם לכל ניסיון”. אפשר לבטל אותו ולגחך אך מי שקצת בקיא באומנות המזרח ובדגש על שיטת הזן יודע כי יש בדבריו ממש.

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה