אחרי 32 שנה לא הגיע הזמן להתגרש? It’s now or never

Photo (c)2008 David Bergman

רגע לפני צאת האלבום החדש ואחרי ששחררו ממנו מספר שירים לרשת האם בון ג’ובי הופכים שוב להיות אין? או שבעצם הגיע הזמן לקפל את הציוד ולפרוש? בעוד קצת פחות מחודשיים הם מגיעים להיכל ההופעות בישראל “פארק הירקון” בהרכב קצת חסר מינוס הגיטריסט ריצ’י סמבורה שעזב את הלהקה. אז שווה לקנות בכלל כרטיס? ארקדי דייץ מסביר. 

אם גדלתם בשנות ה- 90 ואהבתם מוזיקת רוק, גראנג’, פופ מלודי רוק ומטאל סביר להניח שבחדר השינה שלכם בבית של ההורים, מעל המיטה הייתה תלויה לכם חתיכת בד בכינויה לונג או אולי חתיכת נייר גדולה שקראו לה בזמנו פוסטר בשביל הדור הצעיר. בוודאות הודפסה עליה תמונה של להקת בון ג’ובי או גאנס אנד רוזס.  

אותם הנערים מניו ג’רזי גדלו עם השנים עברו לא מעט פרידות וחזרות ממש כמו זוג נשוי, חצו את גיל ה 50 אבל הנה הם כאן בעוד פחות מחודשיים יעלו לראשונה בהתרגשות לבמה. זה קורה אצלנו בהיכל ההופעות “פארק הירקון” בתל אביב ב3.10.15. בון ג’ובי מגיעה בהרכב חסר מינוס הגיטריסט ריצ’י סמבורה שעזב את הלהקה במפתיע לפני כשנתיים, כבר לא צעירים, עם קצת קמטים, ג’ון הפסיק לצבוע לבלונד מסתובב עם שיער שיבה סטייל ריצ’רד גיר (כן המעריצות בקטע הזה יגידו עלאק הוא יותר יפה), או כמו שכתבו באחד השירים JUST OLDER ואכן נשאלת השאלה מה צפוי?

האם בון ג’ובי עברו את השיא?

נתחיל מזה שיש לי וידוי קטן. כן כמו רבים אחרים גם לי היו 2 פוסטרים מעל המיטה האחד של אלבום החזרה שלהם בשנת 92 KEEP THE FAITH והשני פוסטר ענק של ג’ון עם טייטל השיר שהיה לסלואו הראשון שלי בכיתה ו’ ALWAYS כן תודו שגם אתם חטאתם ורקדתם לצליליו לא פעם. אז הספקתם להבין שמדובר במעריץ וותיק. עבור מעריץ לכתוב ביקורת על הלהקה שלו זה לא אובייקטיבי וקשה אבל בכל זאת יש דברים שמשתדלים להניח בצד.

כששמעתי את הבשורה בקול תרועה שהלהקה אכן מגיעה לישראל, הייתי סקפטי 3 ביטולים ב 25 השנים האחרונות בטח גם הפעם תהיה אכזבה הם לא יגיעו, חבל על הפוסטרים שיתלו באיילון. אבל להפתעתי מסתמן שכן הם בדרך. כמובן עד שלא אראה לא אאמין. המעריצים הותיקים שחלקם כבר לבטח עם ילדים ומשפחה בטירוף כאילו היו בשנות ה 20 לחייהם, נכון יש עדיין מעריצים גם בשנות ה 20 לחייהם לבון ג’ובי ולא זה לא מוזר.

לא אתחיל לנתח את האלבומים והשירים הטובים של הלהקה רבים טובים עשו זאת לפני. כן אני אוהב את האלבום השני של הלהקה משנת 1985 ” 7800 פרינהייט”. אחר כך באו שני אלבומים שעשו היסטוריה בעולם הרוק, קצת ריבים אלבומי סולו של ג’ון וריצ’י שוב חזרה עוד כמה להיטים בקיצור 13 אלבומים ו 130 מיליון מעריצים לא הולכים ברגל. קיץ’ כמה שזה לא יהיה מדובר במוזיקאים מכובדים שנכנסו לפנטאון הרוק העולמי לא אתבייש לומר כמו להקות גדולות אחרות דוגמת האבנים המתגלגלות, איירוסמיט ועוד.

הערב יצא אלבום חדש 13 במספר או כפי שהגדירו אותו בלהקה אלבום שמוקדש כולו למעריצים Burning Bridges בינתיים הגשר היחיד שאמנם לא עלה באש אבל כבר לא איתנו הוא גשר מעריב.

 

נחזור לאלבום, מדובר באלבום רוק שכולל שירים שנכתבו בשנים האחרונות אולם לעולם לא זכו להיכלל באף אלבום רשמי, דבר שאופייני מאוד ללהקה. לא מעט להיטים גדולים לא זכו להיכנס לאלבומים רשמיים ובראשם השירים STAY ו BORDERLINE , מעולם לא זכו לחשיפה רשמית רק לגרסת דמו, לא ידוע למה וחבל. אבל כבר כאן יש לפחות בשורה עבור המעריצים שיוכלו לשמוע את השירים הגנוזים באלבום. הנה שוב אחרי 11 שנה מאז צאת קופסאת הלהיטים של הלהקה משוגר אלינו דיסק מעריצים האם נגמרו החומרים או שזה רק פרומו למה שעתיד להיות? ב2016 ? את זה עוד נראה.

לטעמי האלבום האחרון של הלהקה שיצא בשנת 2013 תחת הטייטל BECAUSE WE CAN לא היה מבריק במיוחד. “להיט אחד או שניים”, שיר אצטדיונים אחד ועוד כמה בלדות שקטות שלא מזכירות ולו במעט את שירי הסלואו הגדולים של בון ג’ובי. אני אישית התחברתי לשיר PICTURES OF YOU  שהזכיר לי כמה תמונות יפות מהחיים. אולי הריב בין הגיטריסט ריצ’י לבין הסולן ג’ון חלחל גם למוזיקה ולכן היצירה האחרונה שלהם חסר בה סולו גיטרה מסיבי, גיוון בשירים ובעיקר חסר בה להיט שמאז צאת השיר IT”S MY LIFE לא היה כזה אחד שהקפיץ מיליונים ברחבי העולם.

בואו נודה האלבום החדש רחוק מימי הזוהר של slippery when wet גם בסגנון וגם בלהיטים, אבל גם עולם הרוק השתנה ויאמר לזכותם בון ג’ובי ניסו בכל פעם לחדש. לא תמיד זה הצליח להם. האלבום החדש כולל 10 שירים ושיר בונוס נוסף. מהשירים ששחררה הלהקה כבר לרשת נראה כי הראשון Saturday Night Gave Me Sunday Morning מזכיר את הסגנון של הלהקה בשנים האחרונות ולא סתם גם הגיטריסט סמבורה חתום עליו. יש בו קצב, אופטימיות, קצב פופ מלודי רוק. להיט? לא כל כך. השיר השני We Don’t Run  קמת יותר רוקיסטי, קצב התופים מתגבר מזכיר במקצת להקות צעירות יותר. כן חסר לי בזמן האחרון במילים ובמנגינות הריגוש. הסיפור. הגיבורים שנלחמים למרות יוקר המחייה רק בזכות האהבה הם מנצחים. קיטש? לא כאילו שהיום מישהו כותב בעצמו לעומק. חסר לי המעשה. המילים. הקלישאות. קשר בלתי אפשרי, החטא. הגיטרה שבוכה. קצב התופים שדופק כמו פעימות של לב. האורגן שמתחיל עוד להיט אצטדיונים חדש. חסרה לי הבלדה של ג’ון ויחד עם זאת השיר החדש שיקפיץ את 50,000 אלף הציפים שיגיעו לפארק הירקון לצפות במופע. אבל אז דווקא שמעתי את השיר A Teardrop to the Sea. בלדה חדשה פרי יצירתו של ג’ון בון ג’ובי ובילי פלקון שכתב יחד עם הלהקה לא מעט שירים טובים ואכן החדש שלהם מזכיר במקצת שיר ישן אחר. השינוי הוא בסאונד, שימוש בצלילים נקיים, איבוד מוזיקלי מלודי, צלילי גיטרה מרגשים. כן יש כאן ניצוצות.

בון ג’ובי יצטרכו להוכיח באלבום הבא שצפוי לצאת בשנה הבאה כי הם עדיין לא עברו את השיא. זה יהיה אתגר קשה במיוחד לאור העובדה שהם ללא הגיטריסט הוותיק. הלהקה אכן תאבד חלק מהטאץ’ הסמבוראי הזה שיחסר לה ולמעריצים. בפני המחליף הגיטריסט פיל X שנכנס לנעליים הגדולות ועמוקות כבר בסיבוב האחרון. אבל אולי דווקא אולי זה מה שיעניק לה מימד אחר, אולי שינוי בסאונד? יש הסבורים שג’ון בלי ריצ’י זה כבר לא בון ג’ובי אלא הסולן לבד מסכים עם חלק מהטענות אבל בינינו הניחו את הביקורות בצד, עד שג’ון מגיע ל PROMISED LAND עליל הנערות של שנות ה 80 וה 90 האם מישהו יסרב להגיע רק בגלל זה?

ובכן ללא עוררין על כך שהלהקה עומדת בפתח עידן חדש. כישרון ויכולות מוזיקליות לא חסרות להם, מעריצים גם לא עם יותר מ 120,000,000 מעריצים ברחבי העולם (אולי אפילו יותר) ועשרות אלפי מעריצים בישראל, אין ספק שפארק הירקון יהפוך לניו ג’רזי של ישראל עבור הלהקה. בינינו אפילו טומי וג’ינה היו מגיעים להופעה למרות החיים הקשים שעוברים עליהם. המעריצים כבר מתכוננים לערב קאוורים ללהקה שייערך בתל אביב, הבנות מכינות ממחטות, הדור הצעיר מתרגש לשמוע בלדות, הוותיקים יותר מכינים את הביקורות ליום שאחרי. אחרים מחכים לראות קצת יחסי ציבור חיובים למדינת ישראל ברחבי רשתות התקשורת השונות בעולם ואני? feelin’ like a Monday, but someday I’ll be Saturday night

תגובות

להשאיר תגובה