לפני יותר מעשור הקימו צמד יזמיות צעירות שירי אסא(42), במקור ממושב צור נתן ושירה פטל (47)במקור מחיפה, מספרה קטנה ברחוב נחמן בשם "שאפה", עם הזמן המספרה הפכה לסיפור הצלחה שכל תושבי השכונה והסביבה היו מגיעים לחפוף את שיערם ולשמוע מוזיקה טובה.

בימי שישי המספרה הייתה למקום בילוי עבור הצעירים שגרו בסביבה שהיו מגיעים בשביל האווירה הקלילה והמפגש עם החברים שגרו באזור. כמה שנים לאחר מכן החליטו לפתוח לצד המספרה את בית הקפה- בר מסעדה "שאפה בר" המצליח שהביא רוח צעירה וחדשנית לשוק הפשפשים הרדום. לפני בדיוק שנה החליטו לפתוח לצד "השאפה בר" את מסעדת "אסיה". מסעדה אסיאתית המגישה מאכלים ממטבחי תאילנד, סין ווייטנאם עם חומרי גלם משובחים ומנות מוקפדות. זוג היזמיות הן מסעדניות שחולשות על רחוב שלם בשוק הפשפשים ובהצלחה רבה. עתה, הן משיקות ב"אסיה" דוכן צהריים לממכר "באן מי"- אוכל רחוב חדש שיפעל בשעות הצהריים, מתוך מטבח המסעדה הפונה לרחוב, יגיחו מגוון סנדוויצ'ים וייטנאמים.

"הכל התחיל לפני עשור" נזכרת שירי, "הכרנו בירושלים לפני שנים עשר שנים, היינו חברות בקבוצה של אמנים צעירים שעשו אירועי אופנה אלטרנטיביים בשטחים ציבוריים ופעלנו בעיקר בירושלים" היא אומרת. "נפגשנו בהכנות לאירוע שהתקיים 'בחצר סרגיי' בירושלים ומיד התחברנו זו לזו. הרגשנו שאנו מדברות באותה שפה ויכולות להיות חברות מאוד טובות. נוצרה בינינו כמיה חזקה ומאז אנחנו בצמידות ולא נפרדות" מוסיפה שירה.

ומה בכל זאת הוביל אתכן לפתיחת מספרה ואז לתחום המסעדנות?

שירי "לפני שהחלטנו לפתוח את המספרה היינו מספרות במסיבות פרטיות, פסטיבלים, בבתים שלנו, אצל חברים קרובים שאהבו איך שסיפרנו אותם ולמשפחה קרובה. שירה החליטה לעבור ליפו והייתי מגיעה לספר אצלה בבית את הלקוחות שצברנו עם הזמן, היו לנו לא מעט לקוחות קבועים."

שירה"הבנו שאנו חייבות מקום מסודר משלנו לספר בו את קהל הלקוחות הנאמן ואהוב שלנו ושאי אפשר להמשיך לספר בבתים. היו לנו לקוחות קבועים וחשבנו שזה יכול להיות רעיון נחמד לפתוח מספרה שאליה יוכלו להגיע ולא שאנחנו נגיע אליהם".

שירי: " זה אזור מקום שאהבנו לבלות ולהיות בו, כירושלמיות בתקופה הסטודנטיאליות כנראה נמשכנו לעיר עתיקה עם היסטוריה מפוארת, כולל הקונפליקט שמתלווה אליה. נמשכנו לקצב שיש בשוק, לאנשים עצמם, נהננו לטייל ביפו. לא היינו פותחות מספרה באיזה קניון, זה לא אנחנו ולא היינו הולכות לנהל מקום אחר שהוא לא שלנו. בחרנו לפתוח את המספרה במרכז השוק כאשר יש קשר מובהק בין העסק לבין הרחוב. ספרים הם אנשי מלאכה שעובדים עם הידיים, בשוק הפשפשים יש הרבה מאוד אנשי מקצוע שעובדים עבודת כפיים, מסגרים, סנדלרים, נגרים. יש כאן תחושה של בית מלאכה גדול. ואם צריך לסכם, אז אהבנו את המקום ואהבנו את האזור, אנשים היו באים לאכול אצלנו ולשתות וגם סתם לשבת אפילו שלא היו מגיעים עבור תספורת. לפני שהתחלנו להעסיק חופפת היינו מזמינות חברים להגיע ולארח את הקהל במספרה שהפכה למקום חברתי בעיר יפו."

למה את מתכוונת כשאת אומרת "לארח"?

שירה: "היינו עושות מסיבות רחוב בימי שישי וקראנו להן 'קבלות שבת'. בשישי כל העסקים בשוק היו נסגרים מוקדם וכך היה לנו את כל הרחוב לעשות בו מה שרצינו. היינו מזמינות חברים שמנגנים להופיע, לפעמים אמנים מוכרים ולפעמים פחות, תושבי השכונה היו יורדים מהבתים ומצטרפים לחגיגה, וגם אנשים שהזמנו, מתל אביב ומכל הארץ, חברים ולקוחות מספרה שהפכו לחברים, או לפחות חברים בקהילה הזאת שנוצרה סביב המספרה."

שירי: "בקבלת השבת הראשונה שעשינו במספרה הגיעה חברה מוכשרת ואנונימית מירושלים, ריף כהן והיא ניגנה ושרה.  גם כמה שנים אח"כ, כשכבר פרצה לתודעת הקהל הגיעה יחד עם רביד כחלני להופיע אצלנו, וגם כשסגרנו את המספרה, כדי לסגור מעגל. הבנו שיש לנו כוח בלהביא אנשים ולעשות שמח וכך הגיע הרעיון לפתוח את "שאפה בר". בהתחלה פתחנו מקום קטן שהיה חצי בר חצי בית קפה והשותפים שלנו היו בני הזוג שלנו שגם ניהלו את המקום, עם השנים השותפים התחלפו, המקום התפתח ופתחנו גם את החלל השני שנמצא מולו"

במה שונה השוק היום מלפני עשור?

שירה: "השוק עבר שיפוץ לפני עשור. אנחנו פתחנו ממש אחרי השיפוץ כשהיה בית קפה אחד בכל השוק, "פועה" הוותיק והחלוצי, שעדיין קיים כמובן. כל שאר העסקים היו חנויות רהיטים ישנים וכוכים קטנים של סוחרים שהיו מוציאים את מרכולתם לרחוב. הם מכרו  דברים ישנים, אלטע זאכן, בתוכו הרבה זבל עתיק שהקהל שהגיע לבקר בשוק אהב לנבור ולדלות ממנו פנינים. לפני עשור גרו והסתובבו פה פחות אנשים צעירים, האוכלוסייה הייתה אחרת ומבוגרת שעם השנים השתנתה והתחדשה."ASIA_11.6.17-0717

שירי:"היום יש יותר חנויות אופנה של מעצבים ומסעדות אופנתיות. האנשים שהגיעו לחפש עתיקות ופריטים ישנים כבר פחות מגיעים, רבים מבכים את השינוי הזה, אבל קשה לעצור התפתחות כזאת שהייתה אורגנית, לא איזו יוזמה של העיריה להקים מתחם חדש. כשפתחנו את המספרה במרכז השוק, השכנים שלנו מסביב חשבו שאנחנו משוגעות ושזה רעיון שלא יעבוד. לנו זה היה נראה טבעי ומאוד נכון לפתוח מספרה שהיא חלק מהרחוב, החלונות שלה היו שקופים ופנו אל השוק כך שהאווירה השמחה והתוססת בשוק נכנסה לתוך המספרה."

עם כמות המסעדות שנסגרות אתן לא חוששות לקחת סיכון ולפתוח עוד מיזמים?

שירה: "חוששות, ברור שחוששות. אנו פועלות מתוך אינטואיציה, לפעמים אנו לאמפעילות שיקול דעת וזה קורה בהרבה מאוד מקרים. היום אנחנו מבינות שיש בזה מעבר לאינטואיציה ולרגעים טובים שחולפים. כיום האתגר שעומד בפנינו הוא איך לשמר את האווירה המיוחדת שנוצרה בעסקים שלנו ואיך לשמור על התחושה הביתית שכל כך חשובה לנו."

שירי: "אנחנו מביאות לתחום הקולינריה ולשוק הפשפשים בפרט, משהו שלדעתנו חסר באזור. האוכל במסעדת אסיה מתמקד בעיקר במטבחים של דרום מזרח היבשת, עם טעמים שמשלבים בין חבל יונאן בסין, טעמי המטבח הווייטנאמי המסקרן, שלא רבים עוסקים בו בארץ, והטעמים החמצמצים, חריפים ורעננים של המטבח התאילנדי האהוב שכבר יותר מבוסס פה. ההקפדה על חומרי הגלם הטובים ואף מיוחדים מאוד. אני בטוחה שמסעדה כמו אסיה חסרה בנוף הקולינרי ומביאה מטבח מעניין וחדש שבראשותו עומדת לילך רווה, אחת השפיות הטובות בארץ בתחום האוכל האסייתי".

אם כבר מדברים על נשים, איך נשים משתלבות בתעשייה, בתחום הניהול,בעלות מסעדות כשמנגד התחום נחשב לגברי?

שירה משווה את תחום ניהול עסק לניהול הבית:"מיליוני נשים בכל העולם מנהלות את בתיהן. נשים יודעות לנהל גם בלי בית ספר לעסקים, כמו שאני מנהלת את הבית כך אני מנהלת את העסק שלי. אני יודעת להכתיב בדיוק מה אני רוצה ואיך.ההבדל בין בית לעסק שבעסק הכל הרבה יותר גדול, יש יותר אנשים, כסף שמתגלגל, המון אנשים שמגיעים אליך "הביתה"."

שירי: "בעסק צריך פתיחות ולהתמודד עם הרבה מאוד אתגרים. עסק חייב להרוויח כסף בשביל שימשיך לפעול ולהתקיים. אנו מנהלות את הפן הכלכלי באופן די טוב לדעתי."

שירה: "אנו מעסיקות הרבה מאוד נשים בעמדות ניהוליות ועמדות מפתח בעסקים שלנו. נוח לנו לעבוד איתן, זה לא קריטריון מנחה להעסיק נשים, אבל יצא ככה וכנראהשיותר קלונוח לנו. לדוגמה את מסעדת אסיה עיצבה אדריכלית, שקוראים לה אסיה, אגב,  השפית שלנו באסיה היא לילך רווה, את עבודות הנגרות עשו צמד נגריות, בעלות מלאכה הן נקראות."

ואיך מתמודדים עם עבודה אינטנסיבית ומשפחה?

שירה ושירי: "זה קשה מאוד לנהל עסק ומשפחה. הרבה פעמים יש תחושה שאנחנועושות ג'גלינג והכדורים נופלים כל הזמן מהידיים ורק לפעמים, לעיתים רחוקות מצליחים ששלושתם באוויר. כל הקלישאות נכונות לגבי זה, צריך לוותר והצד השני צריך להבין, לעשות הרבה מאוד פשרות.וכשיש משפחה שתומכת מאחורה אז ההצלחה קלה יותר."

יש וויתורים שעשיתן לאורך הדרך?

שירה: "הוויתורים הינם רבים, בעיקר בתחום הבית והמשפחה. אנחנו מגיעות לפעמים מאוחר הביתה ופחות רואות את הילדים. בגלל חוסר הזמן אנחנו לא מספיקות הרבה בחיים הפרטיים, הבית שלנו מבולגן באופן תמידי., אבל יש סיכוי שגם בלי העסקים האלה הבתים שלנו לא היו פיקס"

איך המשפחה מגיבה לעובדה שאתן כמעט לא בבית?

שירה: "הילדים שלי לא אוהבים שאני יוצאת בלילה, אבל ממש. אני נאלצת לעשות  את זה, אבל כל מינון שיהיה הוא יותר מדי בשבילם ופחות מדי בשביל העסק".

שירי: "הבנות שלי רוצות לזרוק לי את הטלפון לאסלה בגלל שהוא לא מפסיק לצלצל ואני לא מפסיקה לעבוד בגללו.עם זאת, הילדים הם לקוחות מגיל צעיר בעסקים שלנו. כל העובדים מכירים אותם והם מגיעים אחרי בית הספר. בני הזוג שלנו מעדיפים שנהיה יותר בבית ושיהיו שבתות משותפות ופחות שבתות שהעבודה היא המרכז. הם לפעמים מתלווים אלינו לעבודה והם למדו לאהוב את השבתות ברחובות השוק."

הם מעורבים בעבודה?

שירה: " בני הזוג מאוד מעורבים בעבודה שלנו. אני מתייעצת עם הבן זוג שלי הרבה מאוד. לפעמים אני נוטה לפיזור דעת ולא שמה גבול בזמן. הוא מפקס אותי ומחזיר אותי לקרקע. אנו מתייעצות איתו גם בעניינים פיננסיים וכלכלים מה שעוזר לנו מאוד לנהל את העסק נכון".

הכל נראה אידיאלי מאוד, אז על מה בכל זאת על מה יש ויכוחים ביניכן?

שירי: "אין לנו נושא אחד ספציפי שאנו לא מסכימות עליו. לפעמים יש ויכוחים קטנטנים שנפתרים מאוד מהר. יש בינינו חלוקת תפקידים מאוד ברורה ובצורת העבודה הזו אין סיבה שיהיו ויכוחים. פעם היינו מנהיגות מנהג קבוע, כל שבוע אחת מאיתנו מובילה שבוע שלם והשנייה משתפת פעולה על פי מה שמנהיגת השבוע מחליטה."

שירה:"אנו מעסיקות בכל העסקים שלנו מעל 100 עובדים שזה כבר הופך להיות משהו יותר מורכב ולא עסק ביתי קטן. עם השנים הבנו את החזקותוהחולשות של כל אחת מאיתנו ולמדנו להתמודד איתם."

ולסיום, מה החלומות לעתיד?

לשניהן חלומות דומים ומאוד צנועים:"באופן כללי החלום שלנו הוא זמן פנוי. מה שאין לנו כרגע. בא לנו לעשות דברים לנפש, לטייל בטבע, לבשל ארוחות בבית לחברים, לעבוד בגינה הפרטית שלנו. שהשגרה היום יומית שלנו תהיה יותר מאווררת. לבלות יותר זמן עם הילדים והמשפחה. אחד מהחלומות שלנו, לפתוח בית הארחה עם בוסתן שמסביבו עצי פרי ולחיות קצת מחוץ לעיר והמירוץ המטורף שבה."

 

צילומים:עידו קב

תגובות

להשאיר תגובה