כולם יודעים שבחברה הערבית הכנסת האורחים היא אחת המצוות הגדולות ביותר. יש לגרום ליישובים להרגיש בנוח, ולהאכיל אותם בכל הטוב שיש לבית להציע.  לכן גם אם יזמינו אתכם למסעדה ערבית חדשה, תוכלו להרשות לעצמכם לצפות, שיכבדו אתכם מכל הבא ליד. או לפחות מכל מנות הדגל בדרך שתהיה רבגונית ולא מקובעת.

אל “מקלובר” הגענו רעבים ונלהבים. מסעדה ערבית חדשה שנפתחה לפני חודש בלוקיישן לא צפוי על יד הלך הרוח של הרכבת הקלה, סיקרנה אותנו. מה גם שניר צוק לא נח לרגע. טיפוחו של מתחם קורדיליה הוותיק ביפו, מסעדה חדשה בדיזינגוף סנטר ועכשיו מקלובר ששמה נגזר כמובן מהתבשיל הערבי המוכר מקלובה.

גרפיטי בדמותו של גבר לבנוני (או מצרי) עם עיניים כחולות, הציץ עלינו מאחורי כיתוב צבעוני גדול. הוא אמנם צויר בקיר מצד ימין, אבל מבט גברי מסתורי וכחול תמיד תופס אותי ראשון. קירו השני של המסעדה הקטנה, עוטר עיטורים אוריינטליים מוארים. דווקא גרפיטי נוסף, היה יכול לתרום יותר לאווירה החצי ברלינאית שניסו להטמיע במקום. מעל הבר גופי תאורה ססגוניים חיממו את האווירה וניסו להתכתב עם התמונות הצבעוניות מעל בקבוקי האלכוהול.

התיישבנו מסביב לבר, בלוז תימני עשה את דרכו אל אוזנינו, שחפצו כבר לשמוע את רחש הצלחות הקרבות אל הדלפק. קצת לפני שהתחלנו לרחרח את שמן הזית המטפטף לו במטבח הוגשו שתי כוסות מהודרות של “בידון מסלוויאה” – קוקטייל הבית. מה זה? כן גם אני שאלתי. אבל זה לא כזה מסובך. סך הכול יוגורט עם ערק ורימונים. נחמד, אבל לא גרם לי לרצות עוד אחד כזה. העדפנו שנינו לעבור לערק לימונדה. אם כבר שוחים קצת בערק, אז אני מרגיש צורך לציין שבחירת סוג הערק הייתה מוצלחת. “Kawar” הוא ערק משובח שלא נמכר ברוב המסעדות בעיר וחבל שכך. כאן נוכחותו הורגשה היטב ואפילו בכמה רמות שונות של אחוזי אלכוהול.

אז הגיע האוכל. תחילה הגיחו להן לאפות הבית וגם חומוס הבית, סיגרים ממולאים בשר, עלי גפן ממולאים באורז וכך גם היה הכרוב. הלאפות היו שומניות מדי לטעמי, אין צורך למשוח כל כך הרבה שמן על חתיכת בצק שגם ככה נטבלת עוד רגע בעוד שמן. החומוס הרגיש לגמרי בית. במובן הטוב כמובן, לא מהקופסא. גרגירי במידה, טרי, נימוח. מוצלח. את הסיגרים טעם עבדי הנאמן ולא המשיך לפשפש בהם אחרי הסיגר הראשון. “קצת חסר בשר, קצת חסר בצק, לא ברור לי מה חסר אבל אני מעדיף להמשיך לנגב.” המשכנו לנגב ולנגב ואז סוף סוף העבירו אלינו את עלי הגפן והכרוב הממולאים. אני ממש אוהב עלי גפן. יש כמה מקומות קבועים מהם אני נוהג לקנות אותם כמעט מדי שבוע ולהתענג מרכות וחמיצות מדויקת. כך שהציפיות שלי מעלי גפן במסעדה שאמורה לשאוף להיות ערבית, גבוהות. שוב, צר לי עלי הגפן והכרוב היו, חביבים. לא יותר. לא היה להם טעם לימוני דומיננטי, לא הייתה להם רכות שמימית שגורמת לרצות לתת עוד ביס ועוד ביס, הם פשוט לא היו ספציפיים. חבל, כי רק בשביל עלי גפן אני מסוגל לחזור למסעדה. אבל אולי משהו במתכון עוד ישתפר בעתיד.

20150905212205_IMG_2912

בהמשך הגיעה נבחרת חדשה: לבנה ביתי, סלט חמצוצים עם זעתר, כרובית מתובלת, בטטות עם טחינה גולמית וקבבונים קטנטנים. הלבנה הרגיש אנמי מדי. כאילו התכוונו להכין גבינה לבנה במרקם קטיפתי.  אבל כשמנגבים לבנה, רוצים שהוא יכבוש את הלשון בלי שום תלות בכמות גרגירי הזעתר שפיזרו עליו. סלט החמצוצים היה נהדר, חמוץ וטעים וירוק ומזל שנשאר חומוס כי הוא ליטף אותו היטב. הכרובית הייתה מיוחדת וטעימה גם כן, מתובלת היטב בתבלינים הנכונים והשתלבה יפה על הצלחת. עבדי הנאמן טעם את הקבבונים וטען כי היו אלו קבבונים נפלאים. ” הו, נגיד מהם הייתי רוצה לקבל עוד כמה! לאן הוא הלך עם הצלחת שלהם ולמה אין עוד?” הריח שלהם היה מעט חרוך, בדיוק כפי שקבבונים צריכים להיות ולפי התגובות מסביב, כדאי לי לשוב לאכול קצת בשר, רק הערב. “יאללה זה גם ככה כאן, זה לא שהזמנת את זה.” לדעתי גולת הכותרת של הסבב הנוכחי הייתה בכלל הבטטה עם הטחינה. נכון, זו רק בטטה אבל ברמתה השתוותה לחומוס (שעדיין נשאר, למזלנו). היא הייתה נימוחה וקצת שרופה אבל לא מדי.ככה בדיוק הייתי רוצה לקבל את הבטטה שלי בבית, כשיחזרו הארוחות.

והסיבה בגינה הצטופפנו כאן סביב הבר הגיעה גם היא בסופו של דבר. מקלובה עם עוף, עשבי תיבול, תבילינים, תפו”א ושאר הפתעות קטנטנות. צוק חילק לכל אחד בהתרגשות מהמקלובה שהונחה על מגש ענק. לא נעים לי. באמת אני מרגיש לא נעים עכשיו. אבל גם אני (בלי העוף) וגם עבדי הנאמן עם הרבה מאוד עוף, הסכמנו פה אחד שזה בסדר וזה לא רע, אבל אם המקום קרא לעצמו “מקלובר” – אז למה זה לא פאקינג מדהים? צר לי, מאוד רציתי לעוף על זה, אבל זה פשוט לא קרה. משהו בטעמים לא התחבר והרגיש איך אומרים: “טוב, אפשר לאכול את זה”

לסיום הוגשו מלבי בטעם קפה שהיה לא פחות ממצוין! באמת, לא חשבתי שמלבי יכול להיות כל כך טעים ומלבי רגיל שהנעים גם הוא את הדקות האחרונות. הכנסת האורחים במקלובר הייתה בהחלט מאוד אדיבה, חייכנית ועושה מצב רוח. אבל – וזה אבל גדול. פתחתם בפנינו את דלתכם, רציתם שהחוויה תהיה מגוונת ושנכיר באמת את הלב שלכם. לגלות בתפריט – במיה בעגבניות, קובה בורגול, מטבוחה,מלוחייה עוף ועוד כמה מנות שככל הנראה היו משדרגות את החוויה, היה די מבאס. כי לא הרגשתי שחוויתי את המקום על כל צבעיו ושיכול היה להיות הרבה יותר מסקרן.

שורה תחתונה, מקלובר היא מסעדה קטנה ושמחה עם הרבה מאוד פוטנציאל בידיים. בינתיים הוא לא ממומש ויש לא מעט שיפורים לעשות, לי יש תחושה טובה לגבי המקום בעתיד.

מניות
מאמר קודםחדשות האוכל
המאמר הבאפאן לי במקסימום
קראתם עד הסוף ונותרה בכם סקרנות? נשאר לכם חיוך? אולי בפעם הבאה אכתוב עליכם. עד אז, אני מזמין אתכם להמשיך לקרוא אותי. אולי תפגשו את עצמיכן בין המילים.

תגובות

להשאיר תגובה