למרות שתיאטרון ה-‘מפתח’ הוא תיאטרון שמתנייד ברחבי העולם,  לדברי היוצרים שלו, כ”שאנחנו מופיעים במוזיאון ת”א, אנחנו מרגישים שהגענו לבית של התיאטרון”.  שני ארנהיים הלכה להתרשם מהמיזם המצליח של ישראל שבשקט בשקט כובש עוד במות בעולם.

דקלה כץ (40) היא בוגרת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב במגמת תסריטאות, ביצירתה משלבת בובנאות ומחזאות. מחודש יוני 2015 כץ משמשת כנציגה הרשמית של ארגון אונימ”ה (בובנאות) העולמי. אבי זליכה (47) הוא בוגר החוג למשחק באוניברסיטת תל אביב. בעבר שיחק בתיאטרון חיפה ועסק בדיבוב סדרות מצוירות. במהלך השנים התמחה בתיאטרון פיזי ובכתיבה. ביחד, בשילוב שבין תיאטרון לקולנוע, הם יוצרים תיאטרון חזותי ומקורי אשר זוכה לשבחים ופרסים ברחבי העולם.

“התיאטרון הוא אנחנו, שנינו, מלבד הצגה אחת, כל הצגות שלנו זה רק אבי ואני שמופעים על הבמה”, מספרת כץ. “אנחנו תיאטרון עצמאי וקטן, כמובן שלקראת כל הצגה אנחנו משתפים פעולה עם עוד אנשים כגוון, מעצבי תאורה, מעצבי בובות וכ’ו”.

איך זה לעבוד כל כך צמוד עם בן הזוג?

“לפעמיים זה קשה, בגלל שאנחנו נמצאים כל הזמן ביחד, אבל אני חושבת שמה שעולה על הקושי זה היתרון שאנחנו מכירים אחד את השנייה כל כך טוב. גם אם הדברים לא מסתדרים באותו הרגע, אנחנו יודעים איך להתמודד עם הקושי, מתוך זה שאנחנו מאוד מכירים אחד את השנייה ויודעים איך לעבור הלאה”

unnamed (1)

תיאטרון ‘המפתח’ היינו תיאטרון חזותי, משמע שבהצגות התיאטרון יש מקום שווה למחזה ולמשחק התיאטרלי, למשל תיאטרון בובות, מסכות, תיאטרון חפצים.

“בעצם השילוב של כל המרכבים האלה, יוצר תיאטרון פנטסטי, במובן שהוא לא ראליסטי”, ממשיכה כץ. |”כשאני אומרת תיאטרון פנטסטי, אני מתכוונת לכך שההצגות שלנו הם לא של שחקנים שעומדים על הבמה ואומרים את הטקסט והתפאורה היא בגדר קישוט, אלא אנחנו לוקחים יצירות ספרות קלסיות ומשתמשים בהם בתור השראה. לא מדובר בנושאים חברתיים, האמונה שלנו היא שדווקא בתיאטרון הפנטסטי אנחנו יכולים לגעת בנושאים שחשובים לנו ולהעביר אותם דרך חוויה אמנותית ולא רק חינוכית או דידקטית שאומרת לקהל מה לחשוב. למשל בהצגה ‘כשהכל היה ירוק’, שנוצרה בהשראת העץ הנדיב הצגנו בסיפור את המחיר שאנחנו משלמים על בחירות שאנחנו עושים בחיים, מכאן בעצם נולדה ההצגה”.

כאמור ההצגה ‘כשהכל היה ירוק’ היא לא הצגה שגרתית, כי בניגוד להצגות אחרות שאנו מכירים ונוהגים לצפות בהן, ההצגה הזאת מוצגת ללא מילים. אין ספק שמהלך זה ששובר מוסכמות דרש לא מעט תעוזה מצד היוצרים.

“ההצגה בלי מילים מאוד מזכירה במהות שלה אנימציה, הסיפור עובר דרך פעולות שרואים על הבמה ואת הפעולות מלווה מוזיקה. זאת לא פנטומימה, אלא יותר דומה לאנימציה. זכינו על ההצגה הזאת בפרס המוזיקה”.

מאיפה הגיע הרצון שלכם להציג את ההצגה בלי מילים?

“כמו הרבה בחירות שקרו במהלך השנים בתיאטרון זה נולד במקרה, כשהתחלנו לעבוד על ההצגה היה בה טקסט מאוד מינימלי. למשל המשפט הראשון שהיה בהצגה היה, ‘פעם כשהכל היה ירוק יותר והיה אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים ואת הרוח בין ענפי העצים והכל היה פשוט יותר וכאן הסיפור שלנו מתחיל’ ואז אמרו שאפשר לוותר על המשפט הזה. הבנו שאם אנחנו נראה את הדברים האלה על הבמה, מיותר להגיד את המשפט הזה. יש פה כפילות, אנחנו יכולים להעביר את הדברים בצורה הרבה יותר אמוציונלית. כי בעצם כשדברים נאמרים אנו פונים לשכל וכשהם נעשים אנו פונים לרגש. כשרואים את הדברים על הבמה, אנחנו לא אומרים לקהל לחשוב, אנחנו נותנים לו מקום להרגיש בתור צופה.

“זה מאוד קשה ולא פשוט, עבדנו על ההצגה הזאת במשך שמונה חודשיים כל יום, מהבוקר עד אחרי הצהרים ולפעמיים גם עד הערב. במקום להגיד, ‘היה ילד והילד אהב את העץ’, יש לנו קטע שפותח את הצגה בן ארבע דקות, שרואים מערכת יחסית בין הילד לעץ. אנחנו מאוד מאוד רצינו שהקהל ירגיש את הנושא שעליו אנחנו רוצים לדבר. באמת אני יכולה להגיד היום, לאחר שלוש שנים שההצגה רצה, ללא קשר מאיפה הקהל מגיע בעולם הוא מרגיש את אותם הדברים”.

unnamed

לצד ההופעות הרבות שכץ וזליכה מופיעים בחו”ל, הם מגיעים אחת לשנה לארץ. לפני כחודש הם הופיעו במוזיאון ת”א. “ההצגה בארץ מוצגת אחת לשנה בקיץ ויכול להיות שהשנה נופיע בארץ גם בחנוכה.

מכיוון שההחלטה להציג הצגה ללא מילים, היא לא שגרתית ושונה ממנה שאנחנו רגילים, לא לכולם קל לקבל את העובדה הזאת. כץ מספרת שההופעות בארץ מועטות מכיוון שלקהל הישראלי יש רתיעה מהצגה בלי מילים.

“אני לא מדברת על הקהל הרחב, אלה על מקבלי ההחלטות, הם תוהים איך הילדים יבינו את זה. אך כל הופעה שלנו בארץ, למשל כמו זאת שהייתה לפני כחודש במוזיאון ת”א זוכה לתגובות מדהימות, בדיוק כמו בשאר המקומות בעולם. הקהל מודה לנו ואומר שהוא מאוד התרגש”.

לאילו גילאים ההצגה מיועדת?

“ההצגה מתאימה לבני שש ומעלה, אבל גם מבוגרים צופים בה ולא רק ילדים. לפני חודשיים הופענו בתערוכת הקאספו במילאנו, שהיא תערוכה שמתקיימת אחת לכמה שנים, כל פעם במקום אחר בעולם וגם הקהל מגיע מכל העולם. נבחרנו להופיע שם עם ההצגה שלנו, שם הקהל שראה אותנו היה מורכב רק מאנשים מבוגרים. בעצם מבוגרים ראו הצגה שמוגדרת כהצגת ילדים, ונהנו ממנה בגלל הנושא שהיא שעסקת בו. כולם מגיעים לשלב בחיים שבו אנו שואלים את עצמנו, מה עשינו ואיפה אנחנו עכשיו? לפעמיים יש דברים שאנו מתחרטים אליהם ולפעמיים זה גם מאוחר מידי לשנות. ההצגה הזאת נולדה בדיוק מהתעסקות של אבי ושלי מהנושא הזה”.

 

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה