שלום חנוך שר ‘אדם בתוך עצמו הוא גר’, אלא שיש אנשים החיים בחוויה מתמדת של ‘חיים מחוץ לעצמם’, בדומה לתיאורים של מי שחווה מוות קליני וחזר לחיים # קוראים לזה “הפרעת דפרסונליזציה”, תופעה, המקיפה בין 4% ל 10% מהאוכלוסייה ושהחלה להיחקר רק בשנים האחרונות # השחקן רמי קאשי מגלם, בהצגה שעלתה לאחרונה על בימת ‘צוותא’, דמות שלוקה בתסמונת כזו  # ד”ר אורנה גורלניק מבית הספר לרפואה שליד בית החולים ‘הר סיני’ בניו יורק, הנחשבת לאחת החוקרות המובילות בעולם בחקר הפרעה זו, מציעה גישה שונה לחקר ולהתמודדות עם התופעה # וכיצד שינתה הקמת קבוצה סודית בפייסבוק את חייהם של אותם אלו שמתמודדים עם אותה ‘הפרעת ניתוק מהעצמי’

תארו לעצמכם יום אחד אתם באמצע הסידורים או בעבודה ולפתע אתם מתחילים לחוות את עצמכם ‘מבחוץ’, ממש כמו שמתארים אנשים שחוו חוויה חוץ גופית בעקבות מוות קליני.  ישנה קבוצת אנשים באוכלוסייה – שגודלה נאמד בין 4 ל-10 אחוזים מהאוכלוסייה – שאכן חווים זאת מדי יום. קוראים לזה בשפה המקצועית  “הפרעת דפרסונליזציה”.

“אני למעשה מדבר איתך ואני לא מרגיש שאני נמצא כאן”, משתף אותי בחוויותיו בר יעיש (27) מוזיקאי מגן יבנה, שההפרעה התפרצה אצלו לפני ארבע שנים בעת שטייל באמסטרדם. “כמו לא מעט צעירים התנסיתי שם בעוגיית קנאביס והתפרצה אצלי חרדה שהובילה לדיכאון שהוביל לדפרסונליזציה. הסתכלתי על עצמי והבנתי שמשהו לא בסדר כלומר חוץ מאותם תופעות של חרדה ופחד שכולנו התנסינו בהם הרגשתי שיש משהו לא בסדר – הרגשתי שאני לא קשור לפעולות שאני עושה. הרגשתי שאני הולך כמו רובוט אפילו הצבעים נראו לי מוזרים הירוק נראה לי רחוק פתאום. האנשים נראו לי לפתע כדמויות מסרט וקשה לי להבין את מה שאני חווה כל שכן להסביר זאת לאחרים וזה מוביל לעוד תסכול”.

גם אצל סיוון (שם בדוי), אשת חינוך, 35, תושבת אחת הערים המבוססות במרכז, מסתתר סיפור דומה. “גיליתי זאת בשנות ההתבגרות המאוחרות שלי”, היא משתפת, “באופן קיצוני ההפרעה יכולה לגרום לשינוי מצב הראייה – העולם מאבד מהתלת מימדיות שלו ואתה חש שאלו הם לא חייך אלא משהו שאתה צופה בו כמו בסרט”.

חשוב להבין שללוקים בהפרעה יש בוחן מציאות תקין, והם לכאורה מתפקדים כאחד האדם. ברוב המקרים לא תוכלו לזהות שמולכם ניצב אדם עם דפרסונלזציה; ולמרות זאת ההפרעה בהחלט יכולה להשפיע לא רק על העולם הפנימי שהופך מסויט, אלא גם על ההתנהלות היום יומית.

“במקרה הקיצוני”, נזכרת סיוון, “הגעתי למיון  ב’שלוותה’. הייתה בי כזו אימה, שפחדתי שאני מאבדת את השפיות. ביום-יום קורה לא אחת שאני מעדיפה להסתגר בבית, כי כבר אין כוח. אם אני מצליחה לבכות זה טוב כי זה סימפטום שמראה שאתה מחובר לעצמך באיזשהו אופן. בעבודה כל דבר הופך להיות משימה קשה, כי צריך לתחזק שתי מציאויות: האחת שבתוכך וזאת שבה אתה רוצה להיראות נורמלי.

“לפעמים ההפרעה כל כך חזקה, עד שדברים שנחשבים מפחידים אצל אנשים נורמטיביים לא מזיזים לי. אני זוכרת שהלכתי ביום גשום אחד והייתי כולי רטובה ואנשים צעקו לעברי שאני נרטבת אבל מכיוון שהמציאות הפנימית הייתה כל כך חזקה והייתי מצויה בה בסערת מחשבות המציאות החיצונית הייתה עבורי בלתי מורגשת.

“יש לי ידיד, שלוקה בהפרעה, והתופעה הזו משפיעה אצלו בתחום הרומנטי: הוא יוצא עם מישהי שמצד אחת נראית לו אבל הוא לא ממש יודע מה הוא חש כלפיה וגם אין לו את היכולת להסביר זאת כך שזה יהיה מובן”.

לפני מספר שנים פתחה סיוון קבוצת פייסבוק שאינה ציבורית למתמודדי ההפרעה “מאחר ואלו שיש להם דפרסונליזציה חווים בדידות גדולה – רציתי ליצור מקום שיאפשר שיתוף והבנה כך שאנשים ירגישו שהם עדיין נורמליים למרות שהם חווים משהו כל כך שונה”.

כיום חברים בקבוצה שהקימה 112 גברים, נשים מכל הארץ, בחתך גילאים של 20 עד 30 פלוס.

חיים, בחור בשנות השלושים לחייו, משתף בקבוצת הפייסבוק משהו על התחושה הכל כך מוכרת לכולנו כאשר אנחנו חוזרים הביתה לאותו מקום מוכר ובעל זכרונות. תחושה שהוא אינו שותף לה.  “חזרתי הביתה אחרי שש שעות שהייתי בחוץ”, הוא כותב, “ואני מרגיש שלא הייתי בו מעולם. הכל זר ומוזר ולא אמיתי, מרגיש כמו חלום. ותחושת הזמן…אבודה לחלוטין. שנייה אחת לא מחוברת לשנייה שאחריה או לפניה, כאילו שאני צף לי באיזה עולם מקביל של כלום וריקנות…בא לי להתעורר כבר מהסיוט הזה”.

הפרעת ‘דפרסונליזציה’ לא מוכרת לרבים וגם בקרב הגורמים המקצועיים לא רבים מכירים ויודעים לאבחן אותה. “הרבה אנשים שלוקים בהפרעה לא קבלו את ההבחנה הנכונה במשך שנים ורבים מהם גילו זאת בכוחות עצמם”, אומרת לי סיוון שרק לאחר שעשתה חיפוש מאסיבי בגוגל הצליחה, לדבריה, לאתר את ההפרעה שלה.

גם לאיילת  (שם בדוי), בת 29, שאף היא כותבת בפורום לקח, על-פי עדותה, שנים לאבחן את ההפרעה שלה. “אם תסתכלו בתמונות שלי”, היא כותבת, “תראו אדם ‘נורמלי’ אבל אני לא יודעת מה זה להיות נורמלי מגיל צעיר. אני נחשבת אדם אינטליגנטי. בכיתה ג’ חטפתי את התקף החרדה הראשון שלי. בכיתה ד’ הרגשתי לפתע ‘לא קיימת’ – מנותקת מעצמי. רק בגיל 29 הסבירו לי לראשונה מהי ההפרעה שבה אני לוקה. עד אז הספיקו להדביק לי המון תוויות כ’פסיכוטית’ ו’חולת נפש'”.

“הרבה מטפלים באמת לא מכירים את ההפרעה הזאת”, אומרת לי בשיחה מניו יורק, ד”ר אורנה גורלניק אחת החוקרות המובילות בעולם בחקר דפרסונליזציה. “אני משערת שזה קשור לעובדה שהסימפטומים של ההפרעה לא תואמים את מה שבדרך כלל מייחסים להפרעות נפשיות אחרות ואכן נעשות גם טעויות באבחנה ומייחסים זאת לדיכאון או חרדה ולא מתייחסים לזה כקטגוריה בפני עצמה. גם חשוב לומר שאנשים עצמם מספרים על הסימפטומים שלהם, גם להם קשה לתאר את החוויה שלהם מכיוון שהיא משהו מסוג אחר”.

“פסיכו – לוג” הוא שמה של הצגה חדשה שיצר אופק לוי, נער בן 16 ממגמת תיאטרון בתיכון ‘תלמה ילין’, שעוסקת בצעיר שמתמודד עם דפרסונליזציה. לוי מעיד על עצמו כמי שמכיר את ההפרעה באופן אישי אך מעדיף שנעסוק ביצירה שיצר.

“‘פסיכו – לוג'”, הוא אומר, “זוהי הצגה שמספרת על בחור בשם רועי שסובל מדפרסונליזציה והוא מגיע לפגישה השבועית שלו אצל הפסיכולוג, שמבחין שיש החמרה במצב ומחליט להכניס אותו לטרנס עמוק, שמחזיר אותו לעבר. שם הוא מגלה עד כמה דפרסונליזציה קשורה לחוויות קשות שהוא חווה בילדות, כמו אהבה נכזבת או התעללות חברתית”.  

אחד הקטעים החזקים בהצגה, שמוצגת באולם ‘צוותא’, באה לביטוי כאשר רועי השחקן הראשי – אותו מגלם בצורה מרשימה רמי קאשי – מספר באופן סכמתי במונולוג יחיד על הסימפטומים של ההפרעה. זאת תוך ריקוד של זוג רקדניות, בעלות איפור כבד, המנסות לתת לכך דימוי גופני. : (מונולוג מתוך ההצגה) “אוכל או ריחות לא מעלים תחושות של עונג, חוסר ברגשות בזמן בכי או צחוק, חוסר יכולת להרגיש אמפטיה כלפי אנשים, הרגשת ניתוק מכאב פיזי, הרגשת ניתוק מהעולם, תחושה שהקול האישי נשמע זר ולא אמיתי. תחושה מתמדת של דז’ה וו ובעיות בתפיסת הזמן, ניתוח אין סופי של כל דבר, מחשבות קיומיות והרגשה של מת מהלך תוך זיוף רגשות”.

“חשוב לי שתהיה לכך מודעות”, אומר לוי, “מודעות מתחילה ונגמרת היכן שאנחנו מקבלים את האדם שעומד מולנו. בחברה הישראלית יש פחות מודעות וקבלה של מי שאינו עומד בסטנדרטיים הנורמטיביים, בין אם זה מישהו שהוא הומו או אישה ששינתה את מינה וגם מי שלוקה בדפרסונליזציה ואומר שאין לו רגשות אנחנו ישר מעקמים את הגבה”.

קאשי כיכב ושיחק בסדרות ובהצגות שונות (בניהם ‘הבורר’ ו’שנות השמונים’) אך שום דבר לא הכין אותו לגלם דמות של צעיר שמתמודד עם דפרסונליזציה. “אני לא הכרתי לפני את ההפרעה ובאמת זה היה נשמע לי מוזר בהתחלה. למזלי היה לי את אופק לוי הבמאי שכל הזמן הסביר לי.

אתה חושב שהצלחת להיכנס לנעליים של הדמות ?

“לפי תגובות הקהל נראה שהצלחתי להיכנס לדמות”. קאשי מספר שהוא כל כך נכנס לדמות עד “שאני שבוע לפני ושבוע אחרי הייתי מכניס ומוציא מעצמי המון שדים”.

אחת התופעות המעניינות שקשורות להפרעה היא העובדה שצעירים, שמתפרצת אצלם דפרסונליזציה, מתחילים לשאול שאלות קיומיות ומפתחים מעין ‘אישיות פילוסופית’. ככה זה כשהמובן מאליו הופך ללא מובן. “שמתי לב”, מספרת ד”ר גורלניק, “שהפונים אליי לטיפול יש להם נטייה לאינטלקטואליות בגלל שחווית המציאות מתערערת אז מתחילות להישאל שאלות”.

גורלניק, ישראלית לשעבר הקימה את המרכז לחקר דיסוציאציה ודפרסונליזציה בבית הספר לרפואה שליד בית החולים ‘הר סיני’ בניו יורק, שם פרסמה מחקרים ותיאוריות פורצות דרך על הקשר בין תרבות, חברה והפרעת דפרסונליזציה.

“אני חושבת שבגלל המעברים שהיו לי בחיי בהם חייתי בכל מיני מקומות בסופו של דבר זה הוביל לתפיסה השונה שאני מציעה לגביי הראייה של דפרסונליזציה”, היא אומרת. “התפיסה הרווחת לגבי תופעות של דיסוציציה (ניתוק) היא חיפוש של גורמים טראומתיים שהובילו לניתוק של חלקים באישיות, בגלל שהנפש לא יכלה לשאת זאת ואילו אני מוסיפה עוד נדבך שבו אני שמה דגש על גורמים חברתיים, אידיאולוגיים ואפילו פוליטיים, שמשפיעים על היכולת של האדם לחוות את עצמו. למשל אדם שגדל בחברה הטרו נורמטיבית (שבה החלוקה היחידה היא לגבר או אישה) יהיה קשה לו לבטא את עצמו אם הוא קוויר (כל זהות מינית שאינה הטרוסקסואלית) . הדפרסונליזציה היא אזור ביניים שבין הפרט לסביבה שלו ומי שלוקה בהפרעה הזאת מאתגר את התפיסה של מה זה להיות בעצם אנושי? מה זו מציאות ומהם חיים טובים? מי שלוקה בהפרעה מנסה להבין את עצמו במסגרת הקולקטיב והשפה הזאת היא לא כל כך מפותחת”.

במחקר שלה מציינת ד”ר גורלניק שעל אף שכיחותה של המחלה המגיעה (כולל מי שנפגע ממנה לטווחים קצרים) עד לעשירית מכלל האוכלוסייה. ולמרות זאת טוענת גורלניק קבוצה זו נחקרה, נבדקה וטופלה בצורה שאינה נכונה. “במהלך עשור, בו קיבלתי מטופלים”, היא אומרת, “שמתי לב עד כמה צריך למקם את ההפרעה בתוך ההקשר התרבותי של חברה פוסט מודרנית ועד כמה זה קשור לניכור מהעצמי ומהמציאות”.

לטענתה ניתן להתמודד עם המחלה לעיתים באמצעות טיפול תרופתי ולעיתים טיפול נפשי התנהגותי. “אין הוכחה ליעילות של טיפול כזה או אחר”. מציינת ד”ר גורלניק.

“זה גם עניין של גלים ועליות וירידות”, מסכם בר-יעיש, “לכן חשוב לתת תקווה לאותם אלו שסובלים מכך. הקושי הגדול ביותר הוא באמת בהתחלה כאשר ההפרעה מתפרצת ואתה חש שעולמך נחרב. לאחר מכן כאשר ממתנים את תחושות החרדה והדיכאון ומשלבים טיפול נכון אז זה הסימפטומים הופכים לנסבלים עד כי נעלמים כלל”.

 

 

 

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה