קולנוע גת, אחד מבתי הקולנוע המפוארים בתל אביב ומאחרוני הדינוזאורים, נסגר השבוע. הצטופפנו יחד עם עוד 20 ברי מזל ומאות כיסאות ריקים עד לרגע בו כבה האור והסתיימה לה תקופה.
“לכל ציבור חובבי הקולנוע ותושבי תל אביב, הערב ייסגר קולנוע ‘גת’ מהאחרונים שבתל אביב, שהוא הקולנוע הקלאסי האחרון שנשאר. כל מי שרוצה מוזמן ללכת להקרנה האחרונה שבה יוקרן הסרט “האישה בזהב” בשעה 21:50 ולמחות כנגד הסגירה והמחסור שקיים בבתי קולנוע בתל אביב”. כך בישרה הכתובת על קיר הפייסבוק שזכתה לכמות הבלתי נתפסת של שני לייקים.
וכך אכן היה. ביום שני ה 25/12 כעשר דקות לפני חצות ירד המסך בפעם האחרונה על הנמנה עם נכסי צאן הברזל הוותיקים בעיר.
גת אשר נוסד בשנת 1957 בלוקיישן הכי לוהט בתל אביב, אבן גבירול בואכה כיכר רבין, בנוי כמקלט אטומי וחסין בפני טילים, רעידות אדמה וקליטה סלולארית. ואף על פי, קרבתו לכיכר העיר, אשר חשפה אותו להפגנות, מהומות, מחאות וראשי ממשלה נרצחים, המקום שמר בכל שנותיו על ארשת טפלונית שתמיד הזמינה למצוא מפלט בין כתליו.
“לא משנה מה תבטיחי לנו שתמיד תזכרי אותנו”, נאמר בסצנת הסיום של “האישה בזהב”, הסרט האחרון שהוקרן בו. לא בכדי, נבחר הפיצ’ר הזה, אשר עוסק למרבה האירוניה, או שלא, בחיוניותם של הזיכרונות ובעוצמת המורשת לנכח תאוות הבצע הממסדית, להיות הפזמון האחרון בשירת הברבור של המשכן הזה. ” אני חייבת לשמור על הזיכרונות האלה חיים. כי אנשים נוטים לשכוח. במיוחד הצעירים”. פונה ברומנטיות מריה הגיבורה, בתחילת הסרט, לשמונה עשרה הצופים אשר הגיעו להקרנה האחרונה במוסד המיתולוגי שיהפוך בקרוב לסופר פארם. ואז הגיע רון לאודר ובפיו הצעה: 135 מיליון דולר והזיכרון שלך תלוי על הקיר שלי. ” אסתפק במדיח חדש”, עונה לעצמה מריה, ומוסרת לו את ציורו של גוסטב קלימט, פורטרט של אדלה בלוך- באואר, דודתה האהובה, תמורת המחיר הגבוה ביותר ששולם עד היום עבור יצירת אמנות.
בית הקולנוע השכונתי שמהווה נקודת ציון משמעותית בהתהוותה התרבותית של העיר, עבר מטמורפוזה בשנים האחרונות, כשנרכש על ידי תיאטראות ישראל המפעילה את רשת רב חן. האקזיט הזה, הפך אותו להיות מוצר מדף לגיל השלישי בקולקציית יס פלנט V.S מאתיים ושניים בתי קולנוע ברחבי העולם. הנוסחה דיי פשוטה: כאשר היה בבעלות פרטית הוא ידע להביא להיטים וליצר תורים. כאשר עבר להיות חלק מתאגיד, הוא נדחק לשורה האחרונה בסדר העדיפויות האסטרטגי של המגה-פלצת הקולנועית שהעדיפה, מן הסתם, לשבור קופות במתחמי ראשון לציון ורמת גן. התוצאה גרמה לניתוק מגע עם הצעירים, וחיזוק הקשר עם קהל הפנסיונרים בעיר שמצאו עניין בפורמט המלודרמטי שהקולנוע אימץ לעצמו (ושגם ככה, בהיותם לא ניידים ברובם, מוצאו קושי בלצאת לקומפלקסים הגדולים מחוץ לעיר). הוויתור על צביונו האוטונומי וההיאחזות בשפה המיושנת שלו הפכו את סיפוחו של הקולנוע האגדי אל נבכי הסטטיסטיקה לעניין של זמן.
קהל אשר מנה פחות מעשרים איש, הגיע לצפות בקולנוע גת נאסף אל אחיו: הוד, לב רמת אביב, פאר, דיזינגוף ורב חן מגדל האופרה.
“המשמעות של קולנוע לדעתי זה אולם גדול ואורות כבים ולא חדרים קטנים. היום לא ניתן למצוא בשום מקום חוויה שיתופית אותנטית של סרט. זהו הקולנוע היחיד בו אתה נשאב יחד עם כל הצופים לתוך עולם אחר. פעם אתה בניו יורק ופעם אתה בגרמניה הנאצית פתאום אתה לא בקולנוע”. אומרים בהתלהבות נעם ואורי (33) שהגיעו לחלוק כבוד אחרון למעון שהווה עבורם נקודת משען אסקפיסטית.
אברהם סדרן משנת 87 במקום, מפנה אצבע מאשימה לבעיית החניה באזור שלטענתו מהווה את הפקטור העיקרי למנוסת הצעירים לבתי הקולנוע הגדולים:
” אם את נכנסת לחניון באזור, יבקשו ממך 30 שקל לשעה. תעשי חשבון, שעתיים יעלו לך פי שתיים מהסרט”.
אלינור (30) שהגיעה יחד עם אמה יפה (62) הקפידה להתעדכן מדי שבוע בסרטים המוצגים במקום: ” אני לא אוהבת את בתי הקולנוע הגדולים, אני מעדיפה להגיע לכאן. יש כאן חוויה אחרת וסאונד שלא שומעים במקום אחר”. היא אומרת בהתרגשות.
אורן שטרנברג (24) הגיע מחולון למוסד שהיווה את נוף ילדותו: ” החוויה הראשונה שזכורה לי מהמקום זה הסרט פנטזיה של וולט דיסני”. הוא נזכר ” מאז שהייתי ילד ההורים שלי היו לוקחים אותי לכאן. היום מכיוון שאין כבר בית קולנוע בחולון, אני מעדיף להגיע לכאן מאשר לבתי הקולנוע הגדולים בראשון לציון או ברמת גן”.
רפי והדר קנטור הצטיידו בכרטיסים כמה ימים מראש: “גדלתי ברחוב בלוך וכל חיי ביליתי בקולנוע הזה. פעם הייתי מגיע לכאן עם כל החברים למסיבות כיתה בשנות השמונים והיום כמבוגר אני מעדיף לראות סרטים בבית”. הוא מסביר ” אבל ברגע ששמעתי שהקולנוע נסגר מיהרתי לקנות כרטיס כדיי לסגור מעגל נוסטלגי”.
