מסע אורבני בתל אביב עם יפית אסולין,  פצצת כישרון המופיעה בבמות הגדולות של התיאטרון, כמובן איך שאי אפשר שלא לציין את  “זגורי אימפריה” בה היא משחקת את דמותה של מירי                   

תחנה ראשונה – חומוס אבו חסן (רחוב הדולפין) יפו

“אנחנו לא נתיישב בפנים” אומרת לי יפית בזמן שהמוכר מכין לנו את המנה ועל הדרך מספר לנו כמה הוא אוהב את זגורי אימפריה. כ”כ אוהב עד שגם כשהתנתק מהוט, עדיין דואג להשלים פרקים. אנו לוקחות את מנות הפלאפל שלנו לעבר נקודה בה יפית רוצה שנאכל. אני מסתכלת בצער על השולחנות המסודרים וזורמת.

למה אנחנו פה?

“קודם כל בעייני זה החומוס הכי טוב בארץ. בכל  פעם שאני מגיעה לפה אני אוטומטית מרגישה בבית” אסולין, ילידת יפו , נזכרת “כשהייתי קטנה היה לי גשר בשיניים ובכל חודש, פעם בחודש אבא שלי היה לוקח אותי לרופאת שיניים להחליף את הגומיות בגשר. וזה היה יום בחודש בו לא הייתי הולכת לבית הספר וזה היה חצי יום כיף עם אבא שלי. הולכים יחד לרופאה וממנה לאבו חאסן.  לכן התחנה הזו היא מזכרת מהילדות: אני, אבא, הגומיות בגשר והחומוס.”

ואם כבר גשרים, אנו מתיישבות על גשר ממנו רואים את הים, נמל יפו הישן והעוברים והשבים צופים בנו. “למה לא בפנים?” אני מתעקשת לדעת.

“אני מאוד אוהבת את הבחוץ. יש כאן משהו  לא רשמי: אנחנו לא במסעדה עכשיו, בפנים, אלא  בחצי פקניק ותסתכלי” היא מצביעה לעבר הים” תראי איזו פיסת ים יש לך מול העיניים”.

לאחר שאנו מסיימות לאכול מהחומוס המצוין אנו בדרכנו לתחנה השניה. בין בתים ישנים לחדשים, כנסיות ושקט שאין בת”א, יפית מספרת לי על המקום בו גדלה. על היפו שלה.

“כילדה את שומעת כאן את הפעמוני הכנסייה, את המואזין וזה חלק מנוף ילדותי. השילוב של המסגדים, בתי הכנסת והכנסיות. המון תרבויות שמסורגות אחת בתוך השניה. זה מורכב אבל מדהים. כשעברתי לת”א היה לי מאוד חסר החוסר סדר של יפו.  חוסר סדר בכוונה שיפו היא  לא החנייה-“כחול  לבן” של ת”א. כשעברתי לת”א הכל היה  נראה לי רגיל. במיוחד הבתים הרגילים.” ובאמת בדרכנו אנו נתקלות בחוסר סדר יפייפיה.בתים עתיקים ויפים לצד צמחי בר שמתפשטים לרחוב, אין חנייה מסומנות שלא נדבר על מדרכה.

תחנה 2- נקודת תצפית סודית ביותר!

לא אוכל לפרט לכם היכן אנו נמצאות ואיך להגיע לכאן, אבל יש ביפו נקודה נסתרת בה לרגע שוכחים שאנו בעיר. מדשאות רחבות המגיעות עד לבת ים השכנה ונוף לים בלתי נגמר. והכי חשוב- השקט.

“המקום הזה נותן לי שלווה ומה שמיוחד כאן זה דווקא שלא כולם מכירים ויודעים על המקום הזה. זה נעים. אני באה לפה הרבה פעמים עם בן זוגי ערן. אחרי שאנו אוכלים חומוס, אנו יושבים כאן. הים נותן לי רוגע, אני מאוד אוהבת את הים ומחוברת אליו. תמיד היה לי ים מול החלון כשגרתי כאן. זו נקודת השפיות של החיים האלה , בתעשייה הזו- כאן יש לי המון שקט נפשי.”

שקט שמצוי בנוף ילדותך?

“כן. ביפו יש משהו מאוד פשוט. האנשים, כשאני גדלתי בה. אנשים מאוד פשוטים ואין כאן פוזה. בת”א יש משהו מאוד של לראות ולהראות. זה חלק בלתי נפרד מהוויה התל-אביבית וזה בסדר. תמיד הרגשתי שאני לא שייכת לפה ולשם במאה אחוז. ביפו הרגשתי מיוחדת כאילו אני התל אביבית, ובתל אביבית הרגשתי יפואית. היום מצאתי את האיזון.”

תחנה 3- הלוויתן

אנו נמצאות סמוך לפסל הלוויתן של האמנית אילנה גור הנמצא בלב ליבו של המרכז התרבותי של יפו. היכן שהיה ברור ליפית שהיא רוצה להיות שחקנית. לימים אותה נערה שהלכה להתרשם מהמחזות של תיאטרון הסמטה תמצא את עצמה על הבמה של התיאטרון הרפרטוארי כשאלפי עיניים נשואות אליה.
“המקום הזה זה מרכז תרבות- מוזיאון אילנה גור, תיאטרון הסמטה. כאן גם נמצא הסטודיו לצילום לפוסטרים של ההצגות בתיאטרון הרפרטוארי בו שחקתי. ושימי לב” היא מצביע לי לכיוון מבנה מסוים  “כאן יש גם את מיומנה. אנו נמצאות במרכז תרבות שמזכיר לי את תחילת דרכי כשחקנית.”

תמיד ידעת שתהיי שחקנית?

“התחלתי בגיל 16 בקמארי הצעיר של ביכורי העיתים וכבר אז הבנתי שאני רוצה להיות שחקנית. שם העזתי לחלום שזה באמת מה שאני רוצה. זה מאוד הפחיד אותי בהתחלה -לעמוד מהאחורי הידיעה הזו. זה מפחיד לחלום ולהגשים.”

אנו שותקות ומאזינות היטב לרעש המזרקה של פסל הלוויתן.

“הפסל הזה הוא מאוד מקושר לי עם יפו שלי.” היא מסתכל על הפסל.  “כל פעם שאני רואה את הלוויתן הזה של אלינה גור הוא עושה לי טוב על הנשמה.  יש בו משהו מאוד אנושי וחם. אין לי הסבר, הוא פשוט מרגש אותי.”

תחנה רביעית – שדרות בן גוריון


“אנחנו פה כי אני בעצם כל הזמן פה” היא צוחקת “אני חושבת שכל יום כמעט, אני מוצאת את עצמי על שדרות בן גוריון. גליתי את השדרה הזו  בשנים האחרונות, מאז שעברתי למרכז העיר. זו אחת המשדרות המגניבות! אני אוהבת ללכת בה הלוך חזור, לחלוף על פני כל הבטוקאים השונים וזו כמובן הדרך לים. לפעמים  כשאני לומדת טקסטים אני הולכת ולומדת תוך כדי הליכה לים”.

אנשים מביטים בנו, ייתכן וחלקם שומעים את דבריה או שסתם מחייכים ונהנים מהשדרה. מה שבטוח לא משנה אם זו יפו או ת”א. העיקר שבסוף הדרך יחכה לנו הים.

 

תגובות

להשאיר תגובה