כבר שש שנים בסמוך ליום הולדתו הוא מגיע אלי לקליניקה. "חשבון נפש שנתי", כך הוא קורא למטרת המפגש בינינו. תמיד מדבר עליה, על דניאלה, האישה האחרת שהכיר לפני שש שנים באירוע שנערך לכבוד ועד ההורים הבית-ספרי. כל שנה הוא מתאר לי על אודות ההתרגשות שאחזה בו כשהבחין בה לראשונה לובשת טיץ חום, מתאר לי את פעימות הלב שהחסיר כשהסתובבה לעברו. "אהבה ממבט ראשון", כך אמר תמיד, וזכר שהוא נשוי ואב לילדים, זכר שיש לו משפחה, אבל הריגוש תפס אותו חזק.
דניאלה – גם היא הייתה נשואה ואימא לילדים…את הנתון הזה הכרתי מסיפוריו.
"לא יכולנו לעצור את עצמנו, אתה מבין, ניר? התשוקה הייתה עזה, החיבור היה חזק, המגע היה קסום. האהבה בינינו הייתה אלוהית", סיפר לי כשעיניו נצצו.
"אבל הייתי נשוי…ובכל זאת לא עצרתי את עצמי, אלא שבשנתיים האחרונות התעייפתי. זו כבר לא אותה תשוקה שהרגשתי כלפי דניאלה, וכמובן, אשתי ליאורה לא יודעת על הרומן שלי, ואני מרגיש לא מוסרי כלפיה, מרגיש שאני לא נמצא לא איתה ולא איתה בגלל הייסורים על מעשיי".
"למה אתה עדיין שם מאמלל את עצמך, את הסובבים אותך? מה משאיר אותך בקשר הזה? אתה כבוי, עייף מותש…", אמרתי, אבל הוא שתק.
בשנה האחרונה כשהגיע אלי שוב לחשבון נפש שנתי, לא נותרה בו שמחת חיים בכלל.
"אני נקרע ולא מצליח להיות מאושר בשום מצב. אני רוצה את החיים שלי בחזרה…", אמר כשדמעות חנקו את גרונו. "אני רוצה להיות מאושר, להיות חופשי, אני רוצה להפסיק לפחד שמישהו יגלה על הקשר האסור שלי".
"אז תסיים את הקשר עם דניאלה…מה מונע בעדך לעשות את הצעד הזה?"
"אני לא באמת יודע למה… אני מרגיש אחריות כלפיה. מרגיש שאני חייב לעזור לה להתרומם, לחיות, להצליח, אפילו שאני כבר לא מאושר בתוך הסיטואציה איתה ומרגיש שאני נחנק. נמאס לי, ניר. אני רוצה לחיות חיים של שקט".
הוא ישב מולי בוכה, סיפר לי על מיניות אחרת שחווה עם דניאלה, ללא מעצורים, נטולת גבולות, חופשית, מוחלטת, בילויים של מסעדות, סרטים, נסיעות לחו"ל והרבה מאוד ריגושיים עוצמתיים, נסיעות של שעות בשילוב ידיים, בחיבוק, בתשוקה בלתי נגמרת, ועדיין הוא מרגיש שזה לא מה שהוא רוצה בחייו, שזה כבר לא מה שהיה פעם, כמו בהתחלה כשהטעם היה ראשוני.
"חשבתי לעזוב את אשתי ליאורה, להתחיל מהתחלה חיים עם דניאלה, אבל קשה לי לעזוב הכול ולנוע למקום אחר. אם אעזוב את הבית, זה יהיה לתקופה, ושוב ארצה להתחיל מהתחלה עם אישה אחרת, להמשיך הלאה כי זה הריגוש שסוחף אותי וימשיך לסחוף אותי שנים על גבי שנים".
השנה הוא שוב ישב מולי, שפוף, נטול אנרגיה, ללא חיוך על פניו, ללא שמחת חיים.
"הכי טוב שתייצר מצב בלתי הפיך", אמרתי לו, "מצב שבו הדברים יתפוצצו בצורה כזאת שלא תהיה דרך לשוב ממנה".
"איך בדיוק אעשה זאת?" הוא שאל, ובפעם הראשונה בשיחה ראיתי ניצוץ של תקווה בעיניו.
"אני רוצה שהסרט הזה של האישה האחרת בחיי ייגמר", אמר בהחלטיות גמורה, "אני רוצה לחיות את חיי המשפחה הקיימת שלי בשלווה, ללא הפרעות".
"אם תרצה שהקשר האחר שלך לא יתקיים, תגרום לו לא להתקיים", אמרתי, "רק קח בחשבון שזה יכאב לך וגם לה, ותהיה לך תחושת החמצה, יהיו לך שאלות רבות ללא תשובות, ואחרי זה לא תהיה דרך חזרה", סיימתי לדבר והבטתי בו ממשיך לדרכו.
הוא הקשיב לדרך הפרידה שהצעתי לו ושלח לי הודעה באותו השבוע: "תודה לך על העצה, זה באמת כאב…הרבה יותר ממה שהאמנתי, אבל סוף-סוף אני יוצא עכשיו לדרך חדשה, בנייה מחדש של עצמי ושל משפחתי. תודה לך שהצלת את הנישואים שלי ואת חיי. אהבתי את שש השנים שעברו, אבל עכשיו אני אוהב את ההחלטה שלי, משקם את החיים שלי ושל אשתי, מעריך את מה שיש לי. תודה לך על העצות היישומיות ותודה ליקום על השיעור שהעניק לי לחיים. הלוואי שגם היא, דניאלה, תמצא את האהבה המדויקת לחייה, ושיום יבוא והיא תסלח לי ותסלח גם לעצמה. תודה, ניר, שעזרת לי להיוולד מחדש.
וכך נולד לו עוד אדם שבחר להעריך את הקיים ולטפח אותו בלי לאבדו.
