הפעם הראשונה שלי הייתה באוטו, עם אישה גבוהה שלבשה שמלה לבנה. זה היה מפחיד קצת, אבל בהמשך זה רק נהיה מעניין יותר

אין שום דבר בסיפור החיים שלי שמרמז שאני אגדל להיות מתקשר. לא ראיתי ישויות ולא דיברתי איתן, לא היו לי חלומות נבואיים ומעולם לא הייתי מאלה שכבר מגיל צעיר יודעים להגיד על אנשים דברים שהם לא אמורים לדעת. לא ראיתי הילות, לא דיברתי עם עצים ולא שמעתי קולות.

עד גיל 19, כלומר.

זה לא אומר שמיסטיקה לא סיקרנה אותי. המשיכה שלי לתחום התחילה כבר בבית ספר יסודי, כשספרים כמו “הסיפורים המוזרים ביותר בעולם”, שכללו לפעמים תיאור של תופעות מיסטיות, משכו אותי. בגיל 17 נחשפתי לראשונה לקלפי טארוט וקניתי את חבילת הקלפים הראשונה שלי. התחלתי במקביל להתעניין בקריסטלים, והחוש האינטואיטיבי שלי התחיל להתפתח מאוד הודות לקריסטל בשם אמטיסט, שענדתי על הצוואר במשך שנתיים.

אבל תקשור של ממש? אני? זה לא היה בתוכנית, לפחות לא זו שהייתי מודע לה.

הראשונה שאמרה לי שיש לי את היכולת היתה ורדה דרור, המורה הרוחנית שלי. היא אמנם לא מתקשרת בעצמה, אבל את הפוטנציאל היא ידעה לזהות.

זה היה בתחילתו של קיץ 1995, כשהיכולת הזו החלה להתעורר. אחרי אותה שיחה עם ורדה הלכתי לפגישה פרטית אצל מורה לתקשור שניסתה ללמד אותי לתקשר בעזרת טראנס, אבל זה לא הצליח. ניסיתי עוד מספר פעמים לבד, אבל דבר לא קרה.

משהו כן קרה לילה אחד, בחודש אוגוסט. חזרתי מבילוי עם חברים בתל אביב, הורדתי חברה טובה בבית הוריה ברחובות, ונסעתי לבית הוריי. השעה היתה אחרי חצות, הרחוב היה שומם ושקט, ואני נסעתי לאט יחסית. לפתע שמעתי קול של כחכוח גרון מהמושב האחורי. סובבתי את הראש, וראיתי אישה יושבת על המושב, ומסתכלת עליי.

גם כשאני כותב את המילים הללו, כמעט 21 שנים לאחר מכן, אני זוכר את הרגע הזה היטב. את השיער המתולתל שלה, שצבעו חום; את שמלת התחרה הלבנה שהיא לבשה; את הכפפות הלבנות והארוכות. את השקט שנבע ממנה, ואת המבט שלה, שהיה מכוון הישר אל תוך העיניים שלי.

נבהלתי מאוד באותו רגע. היה לי ברור שזה אינו בן אדם: היא לא היתה פיזית באוטו, אבל הדמות שראיתי בעיני רוחי היתה מוחשית בדיוק כמו הרכב בו נהגתי. מאחר וכבר עסקתי מעט במיסטיקה, ידעתי מה בעצם קורה. אבל בכל זאת נבהלתי. אז עשיתי את הדבר הכי הגיוני וגברי שיכולתי לעשות: סובבתי את הראש והמשכתי לנהוג.

חווית התקשור המודעת הראשונה התקיימה לא הרבה זמן לאחר מכן, בפגישה אישית עם ורדה. היא הנחתה אותי אל תוך מדיטציה מודרכת, במהלכה ביקשתי לפגוש את המדריך הרוחני שלי. דמות הופיעה בפניי, הפעם של גבר, עם כובע מחודד וזקן ארוך, ומטה עץ אותו החזיק ביד. כששאלתי אותו איך אני יודע שהוא בא מהאור, הוא לא אמר דבר, רק הפנה אלי את קצה המטה, ואז ראיתי את הקריסטל הירוק והבוהק, שהיה בקצהו (רק בהמשך הזמן הבנתי שירוק הוא צבעו של הלב האנרגטי).

הוא הציג את עצמו בפניי, וענה על מספר שאלות. כך התחלנו לדבר ולהכיר. בחודשים לאחר מכן פגשתי באחת השיחות את אותה אישה, שישבה במושב האחורי שלי. אז הבנתי שהיא חלק ממעגל הישויות המלווה אותי, והתוודעתי קצת יותר למהות שלה כמו גם לשם שלה.

הפעם הראשונה היתה כאמור מבהילה למדי. אבל בהמשך כבר הייתי רגוע יותר, בעיקר סקרן. סקרן וספקן, עליי להודות. הספק לאט לאט התפוגג, ככל שקיבלתי את העובדה שמה שאני רואה ושומע אי אפשר להמציא, גם אם אי אפשר להוכיח.

* הכותב הוא מתקשר של טוהר, מנחה סדנאות “חופש להרגיש” ומחבר הספר “המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?

2 הערות

להשאיר תגובה