באירוע מרגש עד דמעות במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, נחנכה השבוע לוחית זיכרון מיוחדת לזכרו של שלמה מנצור ז"ל (85) – החטוף המבוגר ביותר שנרצח בשבי חמאס. מנצור, ששרד בילדותו את פרעות הפרהוד בבגדאד והיה ממייסדי קיבוץ כיסופים, הונצח בדיוק במקום שמספר את סיפורו של השבט שממנו צמח. בני משפחתו, לבושים בחולצות עם חיוכו הנצחי והשפם המפורסם, שיתפו ברגעי הכאב, הגעגוע והנחמה הקטנה שבזיכרון לדורות.
איתן אלחדז ברק
ישנם רגעים שבהם ההיסטוריה היהודית מתנקזת לנקודה אחת כואבת ומצמררת. כזה היה הערב שנערך לפני יומיים במוזיאון מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. סביב קיר הזיכרון העוסק בפרעות "הפרהוד" בעיראק של שנת 1941, התכנסו בני משפחתו של שלמה מנצור ז"ל – האיש שכולם הכירו בזכות עיניו הטובות והכיתוב שמלווה את דמותו מאז אותו יום ארור: "חיוך משופם מאיר את העולם".
שלמה מנצור (1938–2023) נולד בבגדאד. כילד בן שלוש שרד את פרעות הפרהוד האכזריות, ובשנת 1951 עלה לישראל עם משפחתו. כאן, בארץ המובטחת, הוא בחר בחלוציות, נמנה עם מייסדי קיבוץ כיסופים שבעוטף עזה, והקדיש את חייו למשפחה, לקהילה ולבניית הארץ ברוח של נתינה, עשייה ושותפות. אלא שבשבעה באוקטובר 2023, בגיל 85, ההיסטוריה הכתה שנית: שלמה נחטף מביתו בקיבוץ על ידי מחבלי חמאס ונרצח בשבי בעזה.
בערב ההנצחה המיוחד הוסר הלוט מעל לוחית זיכרון קבועה במוזיאון, הקושרת לנצח בין גורל יהודי בבל לתקומת מדינת ישראל ולשבר השבעה באוקטובר.
"כל כך ריגש, עד לדמעות"
עבור בני המשפחה, המעמד במוזיאון לא היה רק טקס רשמי, אלא מפגש אינטימי עם הדמות שכל כך חסרה להם.
"אנחנו נמצאים כאן בערב הנצחה לשלמה מנצור, ניצול הפרהוד ונרצח השבעה באוקטובר," פתחה בהתרגשות בתו, בתיה, כשהיא ניצבת לצד הלוחית החדשה הנושאת את תמונתו של אביה. "החליטו להנציח אותו כאן במוזיאון בחשיפת הלוחית הזו, כמי שנולד בבגדאד ועלה לארץ ב-1951. בערב הזה העלו זיכרונות וסיפרו על אבא, על מי שהוא היה".
לצידה עמדה חנה, גיסתו של שלמה, שהתקשתה להסתיר את סערת הרגשות: "העלו כאן זיכרונות כל כך יפים. אני רוצה לומר שזה כל כך ריגש אותי, ממש עד לדמעות".
החיבוק שמחפש כתובת
מי שהפליאה לבטא את עוצמת המעמד הייתה הדסה, אחותו הקטנה של שלמה. כשעמדה מול קיר הזיכרון, עטופה בחולצת ההנצחה השחורה ומעליה ז'קט לבן, קולה רעד מהתרגשות.
"אני החסרתי פעימה, באמת," שיתפה הדסה בחיוך מהול בעצב. "זו התרגשות כל כך גדולה. לא תיארתי לעצמי שנגיע לרגע כזה – אבל זה באמת לדורות, וכל כך מגיע לו".
היוזמה להצבת הלוחית התאפשרה בזכות הנהלת המוזיאון ותורם שבחר להישאר בעילום שם, מחווה שנגעה לליבם של בני המשפחה עד עמקי נשמתם. "אני רוצה להגיד תודה רבה לתורם בעילום שם שלא מזדהה," אמרה הדסה בערגה, "אני כל כך רוצה לחבק אותו, ואני לא יכולה כי אני לא יודעת את מי לחבק! מגיע לו לפחות חיבוק, ולהנהלה פה שהרימה את הדבר המדהים הזה".
כשנשאלה הדסה האם ההנצחה הזו מהווה עבורם מעין סגירת מעגל, מבטה הרצין והיא הניחה יד על ליבה: "לסגור לנו את המעגל? אני לא יודעת. הפצע שנפער – לא נראה לי שלעולם יתאחה. אנחנו הולכים עם זה יום-יום. אבל לפחות יש פה איזו נקודת אור שאנחנו מתנחמים בה".
השורשים שנטועים באור יהודה
הבחירה במוזיאון יהדות בבל באור יהודה אינה מקרית; מתברר שלשלמה ולמשפחת מנצור יש קשר עמוק וחי למקום עצמו ולעיר. לא זו בלבד שבתו דקלה מתגוררת בעיר, אלא שהמוזיאון עצמו אירח את שלמה ברגעים של אושר משפחתי טרם האסון.
"שלמה ביקר פה והכיר את המוזיאון היטב," נזכרו האחיות בעיניים בורקות. "לפני שבע שנים, כשמלאו לאחותנו 80, היא הזמינה לכאן את כל השבט. כל המשפחה הגיעה למוזיאון, ושלמה היה איתנו. יש לנו תמונה מדהימה שלו כאן עם כל המשפחה – תמונה שהראו גם הערב בטקס".
הקשר לעיר אור יהודה שזור גם בדמותה של דודה סמירה ז"ל, אחות אמו של שלמה, שהתגוררה בעיר במשך שנים רבות. "אנחנו בילינו כאן הרבה באור יהודה," מספרת הדסה "היא היתה נערה רווקה בעירק כששלמה נולד.היא טיפלה בו כאילו היה בנה.הגיעה לאור יהודה בתחילת שנות ה 60 עם בעלה וחמשת ילדיה ושלמה היה ונשאר בשבילה כמו בן בכור. עצוב לספר שהיא נפטרה בירושלים בשיבה טובה, בגיל 100, בדיוק שנה אחרי החטיפה של שלמה".
כשהאורות באולם התצוגה כבו לאיטם, נותרה דמותו של שלמה מנצור ז"ל מוארת על קיר המוזיאון. הילד ששרד את התופת בבגדאד ובנה במו ידיו קיבוץ פורח בנגב המערבי, שב הביתה אל חיק ההיסטוריה של עמו. הפצע בליבם של בתיה, דקלה, הדסה, חנה וכל שבט מנצור אולי לא יגליד לעולם – אך מעתה, כל מבקר שיעבור במוזיאון יהדות בבל יפגוש את החיוך המשופם של שלמה, ויידע: הרוח שלו, רוח של תקומה, נתינה ואהבת אדם, ניצחה. יהי זכרו ברוך.
