הבוקר לא נשמעה יריית זינוק ואיש לא מדד זמנים. במקום שעוני עצר ותחרותיות, עשרות תושבים מקריית אונו – מילדים על אופניים ועד רצים מעל גיל 70 – יצאו למסע הנצחה נושם, אינטימי ומרגש בין בתי הנופלים והנרצחים. מסלול מדויק של 7.10 ק"מ, מחיאות כפיים במקום שתיקה, ומפגש סיום מצמרר מול ביתו של ברק הלפרן ז"ל, שם חולק שי בלתי נשכח: קרם הגנה שפותח לזכרו כדי "שנמשיך להאיר"
איתן אלחדז ברק
רצים אל הזיכרון: בלי פודיום, עם המון לב
היוזמה המרגשת הזו נולדה מפוסט קצר שפרסם רני סוירי – פעיל חברתי מוכר ואהוב בקריית אונו, שביום-יום עוסק אמנם בענף חומרי הבניין, אך נשמתו מחוברת בנימי הלב לקהילה המקומית. סוירי ביקש להציע אלטרנטיבה למירוצי הזיכרון ההמוניים והמנוכרים: לא אירוע ספורט ראוותני, אלא "ריצה שקטה" ומחברת, מסע רגלי שעובר ישירות תחת חלונותיהם של הבתים שהפכו מאז השבעה באוקטובר לסמל השכול והכאב העירוני.
ההיענות בקרב תושבי העיר הייתה מיידית וחוצת דורות: זה לצד זה התייצבו חיילים במדים ובגדי ספורט, נערים ונערות, ילדים שרכבו לצד ההורים על אופניים, ומבוגרים שחצו את גיל 70. מה שהחל בשנה שעברה כיוזמה ספונטנית, הפך הבוקר רשמית למסורת עירונית עמוקה.
בשונה מכל טקס זיכרון שגרתי, הריצה של סוירי חורטת על דגלה חגיגה של חיים: ליד כל בית ובית נעצר הדבוקה, ומקום דקת דומייה מסורתית – הקהל מעניק דקה רצופה של מחיאות כפיים קצובות, כמיטב מסורת מגרשי הספורט, המוקירה את האור, התנועה והחיוניות של אלו שאינם.
מסלול של 7.10 קילומטרים: מפה ששורטטה בכאב
די היה להביט במפת הניווט של הבוקר כדי להצטמרר: אורך המסלול הכולל נקבע בדיוק סמלי ומצמרר על 7.10 קילומטרים – כשם התאריך ששינה את פניה של המדינה כולה. עשר תחנות של זיכרון חוברו יחד לקו דופק עירוני אחד:
ברחוב יצחק נבון, עצרו הרצים להרכין ראש ולהריע לזכרם של דניאל לוי ורואי ששון ז"ל. משם פנו לרחוב קצנלסון, אל ביתה של סביון חן קיפר ז"ל ההמשך הוביל לרחוב לוס אנג'לס, מקום מגוריה של לבנת לוי ז"ל.
נקודת ציון מרגשת במיוחד נרשמה ברחוב רמז, לזכרה של גאיה חליפה ז"ל; בני משפחתה של גאיה יצאו אלהרחוב, פגשו את עשרות הרצים וסיפרו בעיניים דומעות על גאיה המהממת, על שמחת החיים שלה ועל החלל העצום שהותירה אחריה.
הריצה המשיכה לרחוב ברנר, לביתו של מפקד החטיבה הדרומית, אלוף-משנה אסף חממי ז"ל.
ברחוב קק"ל עמדו הנוכחים מול ביתו של עדי שני ז"ל, וסמוך לפארק מכבית עברו ליד ביתה של שירת ים עמר ז"ל.
הדבוקה המשיכה לעבר שכונת יצחק רבין, לביתו של יואב מלאייב ז"ל, וברחוב שי עגנון נחלק כבוד כואב לזוג לילי ורמי תמרי ז"ל.
בדרכם עברו הרצים גם ליד אולם הספורט העירוני שנקרא על שמו של החייל ברק הלפרן ז"ל – כשאחד מרצי הדבוקה, חברו הקרוב של ברק ששיחק עמו כדורסל, רץ לאורך כל הדרך כשהוא לובש את חולצתו של ברק.
התחנה האחרונה: "לחיות את החיים בקצב מקסימלי"
הקילומטר ה-7.10 הסתיים ברחוב הזמיר, ברחבת בית משפחת הלפרן. על שער הבית נתלתה תמונתו המחייכת של לוחם גבעתי, ברק הלפרן ז"ל, תחת המוטו שליווה את חייו: "לחיות את החיים בקצב מקסימלי".
אביו של ברק, ניר הלפרן, יצא אל עשרות הרצים הנרגשים. "זו כבר השנה השנייה שאתם מגיעים לכאן, וזה מחמם את הלב בצורה שאי אפשר לתאר", שיתף ניר בגילוי לב. "ברק חסר לנו, הוא חסר לכולנו בכל יום ובכל רגע. המחווה הזו, החיבוק הקהילתי הזה, מעניקים לנו מעט נחמה בתוך הכאב הבלתי נתפס".
במעמד זה הפתיע ניר את הנוכחים במחווה אישית ומקורית: הוא חילק לכל אחד מהמשתתפים תכשיר קרם הגנה מיוחד (SPF 50), שפותח ויוצר לזכרו של ברק. על פקק הבקבוק מתנוסס איור דיוקנו של ברק חבוש כומתה, ועל גבו נכתבו המילים המרגשות:
"ברק נולד כדי להאיר. לוחם ומפקד שפעל באומץ ובאהבה גדולה לאדם ולמדינה, שפגע כמו ברק חזק בנשמה וחי את החיים בקצב מקסימלי. הקדשנו את הקרם לזכרו כדי שאורו ימשיך לגעת, לחזק ולהאיר".
"אני אהיה קצת קלישאתי", הוסיף רני סוירי בחיוך מהול בעצב כשהביט בשי שחולק לרצים, "אבל האור של ברק והשמש שלו תמיד יאירו עלינו, ועכשיו כולנו נשתמש בזה ונזכור אותו בכל ריצה ובכל בוקר".
"עוד לא אבדה תקוותנו"
האירוע המרגש הגיע לשיאו כאשר הרצים, בני הנוער, הילדים ובני המשפחה עמדו יחד במעגל שלוב זרועות מול תמונתו של ברק ופצחו בשירת "התקווה".
רני סוירי סיכם את הבוקר במילים פשוטות שמגלמות את המהות כולה: "בשונה מסתם מירוץ, כאן אנחנו נותנים מקום לחיבור האישי. אנחנו רואים את המשפחות, שומעים על הילדים המדהימים שהיו פה בינינו, וממשיכים לרוץ יחד. זו מסורת שלא תיפסק".
