הם רוחצים קשישים, בונים מגדלים ואופים לחם, אך במשך יום אחד בשנה הם הופכים למלכים, רקדנים ושומרי מסורת מפוארת. מסע ויזואלי מהפנט בעקבות חגיגות פסטיבל גנש בתל אביב::
מפוג'ה חגיגית בבוקר ועד ריקוד נמרים סוער בלילה: קהילת העובדים ההודים הפכה את מדשאות גני יהושע למקדש חי של צבע, פולחן ומיתולוגיה עתיקה. כך בין הלונה הפארק למופע של שרית חדד קבלתי בסוף השבוע הצצה מרתקת לפולחנים קדומים, סעודות מצווה ומאבקי שדים ואלים
איתן אלחדז ברק
שמונה בבוקר על מדשאות גני יהושע, סמוך לגלגל הענק של הלונה פארק. העיר העברית הראשונה עדיין מתעוררת לעוד שבת ים-תיכונית שקטה, אך תחת צילם של עצי הפיקוס העתיקים האוויר כבר מתמלא בריח מתקתק של מקלות קטורת, שרף קמפור בוער ופרחי ציפורני-חתול כתומים. קריאות קצובות של "גנפאטי באפה מוריה!" (Ganpati Bappa Morya) בוקעות מגרונם של מאות גברים ונשים, כשהן מלוות בהלמות תופי הצ'נדה (Chende) הדרום-הודיים ובצלצול פעמוני פליז. לרגע אחד, קו הרקיע התל-אביבי מתפוגג, ומפנה את מקומו למרחב מקודש שנדמה כאילו הועתק בשלמותו מחופי מנגלור שבמדינת קרנאטקה ישירות אל שפך הירקון.
זוהי חגיגת ה-Chowthi Vaibhava ה-19 בישראל – פסטיבל גנש צ'טורטי שמארגנת עמותת "שרי גנשצובה סאמיטי ישראל". עבור קהילת העובדים ההודים בארץ, אין מדובר רק בטקס דתי; זוהי הצהרת זהות, מרחב של סולידריות, וגשר תרבותי חי המחבר בין עמל יומם המפרך בבתי האבות, בבנייה ובמשקי הבית לבין המיתולוגיה העשירה של מולדתם.
המהפכה של טילאק: כשחג ביתי הפך לכוח לאומי
"אנשים חושבים שזה רק חג דתי, אבל יש כאן היסטוריה לאומית עמוקה," מסביר לי אחד המשתתפים כשהוא מניח על צווארי צעיף כתום-זעפרן בוהק (קסרי – Kesari). "בתקופת השלטון הבריטי, הקולוניאליסטים אסרו על הודים להתקהל מחשש למרד. אבל הבריטים לא העזו להתערב בפולחן דתי. בשנת 1892, ובמיוחד ב-1893, קם המנהיג הלאומי באל גנגדהאר טילאק והחליט להוציא את יום ההולדת של גנש מהבתים הפרטיים אל הרחוב. הוא יצר את ה-Sarvajanik Ganeshotsav – פסטיבל ציבורי של כולם. בחסות התפילה לגנש, אנשים מכל הקסטות נפגשו, דיברו על חופש, גיבשו אחדות ונלחמו על עצמאות הודו."
אותו צעיף כתום, הוא מדגיש, אינו קישוט סתמי: "הקסרי מסמל ניצחון (Victory). הוא הצבע של האל האנומן – אל העוצמה והנאמנות שמסייע להתגבר על כל קושי בדרך למטרה. זהו גם הצבע של כוכב מארס (מנגל), וביום שבת, יום המנוחה השבועי שלנו בישראל, הצבע הזה מעניק הגנה וברכה לכולנו."
פראוול וסונאל: שתי פנים לפסיפס הקהילתי
במרכז ההתרחשות אני פוגש את פראוול (Pravel), גבר צעיר ונמרץ לבוש חולצה לבנה מסורתית. כשהוא אוחז במיקרופון, הוא מפתיע אותי מיד: "אני בכלל נוצרי," הוא אומר בחיוך רחב. "אבל כולנו כאן אחים. אצלנו אין הבדל בין הדתות – כולנו באנו לתמוך, לשמוח ולחגוג יחד. הקהילה שלנו השתנתה מאוד: אם בעבר כמעט כולנו היינו מטפלים סיעודיים, הרי שבשנתיים האחרונות, בעקבות המלחמה והמחסור בידיים עובדות, הגיעו עובדים רבים נוספים לבניין, לתעשייה, למאפיות ולמוסכים. הקהילה גדלה, והשמחה כאן גדולה פי כמה."
לא הרחק משם, כשהיא זוהרת בסארי ירוק ומוזהב שנלבש במיוחד לכבוד החג, עומדת סונאל באראיה (Sonal Baraiya), מטפלת סיעודית ותיקה החיה בארץ כבר 11 שנים. סונאל מציגה בפניי את "16 סימני היופי והקדושה" (סולה סינגר – Solah Shringar) של אישה נשואה: שרשרת המנגל-סוטרה המוזהבת שעל צווארה, צמידי הקנגנה המרשרשים על פרקי ידיה, פס הסינדור האדום בשביל שערה, הטיקה שבין עיניה ועיטורי המהנדי (חינה) המורכבים המכסים את כפות ידיה.
"היום הוא יום הולדתו של גנש, בנם של שיווה ופארווטי," היא מספרת בהתרגשות את המיתוס המכונן: "פארווטי יצרה ילד וביקשה ממנו לשמור על הפתח בזמן שהתרחצה. כששיווה חזר ממדיטציה עמוקה, הילד לא הכיר אותו ולא איפשר לו להיכנס. שיווה הזועם ערף את ראשו. כשפארווטי יצאה ובכתה במרירות על בנה, שיווה הבין את הטעות, ציווה להביא את ראש היצור החי הראשון שימצאו – שהיה פיל – והחזיר אותו לחיים עם ברכה: בכל תפילה, בכל עבודה, בכל התחלה חדשה בעולם – גנש יהיה הראשון שפונים אליו להסרת המכשולים."
מהפוג'ה של הבוקר למשיכת החבל בצהריים
בשעה 12:00 בצהריים מגיע שלב ה-Mahapooje – טקס התפילה המרכזי. במרכז המתחם עומד הפאנדיט (Pandit) גנש. מראהו מעורר השתאות: גבר בעל זקן עבות, עטוי גלימה מסורתית בגוון כחול עמוק (דוטי). ביומיום הישראלי שלו הוא עובד כמטפל סיעודי מסור לקשיש, אך כאן, תחת סככת המקדש המוזהב, מתגלה ייחוסו העתיק: הוא כהן דת הינדי מוסמך, בן לקסטת הברהמינים הרמה, שכל אחיו קרויים אף הם על שם אלי הפנתיאון ההודי.
ביד אחת אוחז הפאנדיט פעמון פליז שצלצולו מגרש אנרגיות כבדות, ובידו השנייה מנורת אש בוערת (ארטי – Aarti). הוא מניף את הלהבות מול פסלו המעוטר של גנש הטובל במנחות קוקוס, פירות ופרחים. בסיום התפילה, מאות מאמינים ניגשים אל האש, מקרבים את כפות ידיהם לחום הלהבה ומניחים אותן על מצחם ועיניהם כדי לספוג את האנרגיה המבורכת (טקס המנגלארטי).
בשעה 13:00 הקדושה מפנה מקום להכנסת אורחים מופתית (Annasantharpane). מתנדבים צעירים עטויי צעיפים וכיסויי ראש כתומים מעמיסים הררי אורז לבן ותבשילי דאל וקארי מהבילים מתוך קערות נירוסטה עצומות. כל אורח ועובר אורח מוזמן לסעוד כאוות נפשו ללא תשלום – מצוות חלוקת מזון מקודש (פראסאד).
שעות אחר הצהריים נצבעות בקולות צחוק ועידוד. תחרות משיכת חבל (Tug of War) סוערת סוחפת את הקהל: פועלי בניין חסונים נאבקים מול מטפלים ותיקים, השרירים נמתחים, והמדשאה התל-אביבית הופכת למגרש משחקים קהילתי תוסס של אחווה עממית.
במקביל, על הבמה עולות נערות ונשים צעירות בבגדי סארי צהובים עם שוליים אדומים-בוהקים, ומבצעות ריקוד קלאסי מסורתי מאזור קראלה. בתנועות ידיים מעודנות (מודרות), מבטים מצטלבים ומקצב צעדים מהפנט, הן משרטטות באוויר סיפורי מיתולוגיה וקדושה עתיקים, המרככים את להט השמש ומשרים שלווה רוחנית על הנוכחים.
רדת החשיכה: יאקשגאנה, לפידים וריקוד הנמרים
כשהשמש שוקעת מעבר לעצי הפארק, האווירה משתנה מן הקצה אל הקצה. את מקום השלווה והספורט תופסת דרמה מיתולוגית עזה.
מאחורי הקלעים, באוהל מאולתר המואר בנורות פלורסנט, מתרחש הקסם האמיתי: השחקנים עוברים שעות של איפור פנים קפדני (Mukhachali) לקראת מופע היאקשגאנה (Yakshagana) – תיאטרון-המחול המסורתי של חוף קרנאטקה. כל אדם, ללא תלות במעמדו, יכול לגלם דמות במחזה, אך הכניסה לתפקיד דורשת צום וטהרה. אני מתבונן בשחקן המגלם את האל המגן וישנו: הוא עוטה כתר מהודר (קיריטה), שרשראות פרחים, וזרועות מלאכותיות מרובות – סמל מסורתי מובהק של וישנו האוחז בכל זרוע סמל ואיגיד שונים של כוח אלוהי לשמירה על הקוסמוס. על פי הסיפור שמספרת לי אחת המשתתפות מאחורי הקלעים, המופע ממחיז את הקרב האפי של וישנו, המלווה באשתו האלה לקשמי, כנגד כוחות האופל והשד המיתולוגי המאיים על הסדר העולמי.
לפתע נפתחת התהלוכה הלילית: דמות השד (אסורה) פורצת אל החשכה, מלווה בנושא לפיד אש בוער (דיוואטיגה – Divatige). השילוב של חום האש, עיטורי הפנים המבעיתים והלמות תופי הצ'נדה מכניסים את השחקן למצב של טראנס ואקסטזה עמוקה (Avesha). לרגעים ספורים השד נראה כמי שמסרב להישמע להוראות המנחה שלו עם הלפיד – ביטוי בימתי-פולחני מובהק לכוחות הכאוס והיצר האפלים (טאמאס) המסרבים להיכנע לחוק ולסדר הקוסמי, עד להכרעתו בידי כוחות השימור האלוהיים.
בשעה עשר בלילה מגיע שיאו המחשמל של היום כולו: פילי נאליקה (Pili Nalike) – ריקוד הנמרים המסורתי של אזור טולונאדו. עשרה גברים צעירים, שגופם נצבע כולו מכף רגל ועד ראש בצהוב עז, פסים שחורים וחברבורות של טיגריסים ונמרים, חובשים מסכות פרווה ענקיות ועולים אל הבמה. לקצב תיפוף מהיר, פראי וחסר מעצורים, הם מזנקים, שואגים ומחקים קרב חתולי טרף מרהיב. זהו ריקוד עתיק המוקדש לאלה דורגה (שרכיבתה היא על גב טיגריס), המשמש כטקס נדרים עממי אך בעיקר כהתפרצות טהורה של אנרגיה, כוח פיזי וגאווה תרבותית שמרעידה את האדמה.
סגירת מעגל על גדות הירקון
לקראת חצות, כשהאש בלפידים דועכת והרקדנים מנגבים את הזיעה והצבע מעל פניהם, המדשאה בתל אביב חוזרת אט-אט לשקט שלה. המשתתפים אוספים את חפציהם, מקפלים את בדי המקדש ועולים על האוטובוסים והרכבות בדרכם חזרה לדירותיהם ברחבי הארץ.
מחר בבוקר, רבים מהם יחזרו למדים הצנועים: ירחצו קשישים בכיסאות גלגלים, יקשרו ברזל באתרי הבנייה לגורדי שחקים, או יעבדו שעות ארוכות מול תנורי המאפיות. אך בתוך עיניהם, עוד תמשיך להבהב אותה להבה קדושה של טקס הארטי. במשך 14 שעות מופלאות, בין מגדלי הבטון של גוש דן לגדות נחל הירקון, הם לא היו עובדים שקופים בארץ זרה – הם היו שליחיהם של האלים, לוחמי החופש של טילאק, ונמרים גאים המשמרים את נשמתה העתיקה של הודו.
