השבוע, בטיילת של פארק צ'ארלס קלור בתל אביב, עמדתי עם המצלמה מול מסכי הענק שהקרינו את חצי גמר המונדיאל בין ארגנטינה לאנגליה. מבעד לעדשה לא ראיתי סתם "קהל של אוהדי ספורט". ראיתי קהילה של מאמינים בתוך טקס דתי אקסטטי.
איתן אלחדז ברק
סוציולוגים של הספורט משתמשים מזמן במונח "דת חילונית" כדי להסביר את התופעה הזו. האצטדיון (או רחבת ההקרנה בים) הופך לקתדרלה מקודשת שמנתקת אותנו מחיי החול; הצעיפים והחולצות משמשים כטוטמים פולחניים; ושירת ההמונים היא המזמור הטרנסצנדנטלי שמאחד את היציע.
כשהמצלמה שלי קלטה את השאגות, הפיות הפעורים, החזות החשופים וידיים המושטות מעלה בתנוחת תפילה קלאסית – זה לא היה רק משחק. זה היה מה שאמיל דורקהיים כינה "תוסס קולקטיבי" (Collective Effervescence). אובדן החולצה או נשיכת השפתיים מול המסך – "המזבח הפולט אור" – הם אקטים של התפשטות מהגשמיות לטובת כניסה למצב תודעתי טוטאלי של פולחן.
במצבים הלימינליים (מצבי הסף) האלה, מתרחש מה שהאנתרופולוג ויקטור טרנר כינה Communitas: הסדר החברתי הרגיל מושעה. מנכ"ל ופועל פשוט מתחבקים בגולים, שווים לחלוטין בפני "האל" שלובש את חולצת הפסים המקודשת עם המספר 10 (אימוץ הזהות המקודשת, או Imitatio Dei).
דת של חיים, לא של מוות
אבל בניגוד לדתות הממוסדות, ל"דת הכדורגל" יש יתרון מוסרי עצום: היא לא תשפוך את דמם של מאמיניה למען אידיאה מופשטת.
האויב אינו שטן: הכדורגל זקוק ליריב כדי שהדרמה תתקיים. האלימות כאן היא סמלית ותיאטרלית בלבד.
גן עדן כאן ועכשיו: הגאולה מוחשית ומיידית – היא נמדדת בשערים וגביעים על כר הדשא, ולא בחיים שלאחר המוות.
תמיד יש את העונה הבאה: בדתות המסורתיות הגורל הוא לעיתים קרובות סופני (גיהנום או גן עדן). בכדורגל, תמיד יש הזדמנות לתיקון ולגאולה בספטמבר הקרוב. האמונה הזו מונעת את הייאוש הטוטאלי שמוביל להרס עצמי.
וכשהמגרש הופך לשדה קרב?
כמובן שיש יוצאים מן הכלל שבהם הכדורגל שימש כקטליזטור למתחים פוליטיים ואתניים מדממים:
"מלחמת מאה השעות" (1969): מלחמה שפרצה בין אל סלוודור להונדורס והציתה סכסוך גבולות ופליטים טעון בעקבות משחקי מוקדמות המונדיאל.
מהומות אצטדיון מקסימיר (1990): כשקפטן דינמו זאגרב, זבונימיר בובאן, בעט בשוטר שהיכה אוהד קרואטי במשחק נגד הכוכב האדום בלגרד – רגע שנחשב ליריית הפתיחה הסימבולית של פירוק יוגוסלביה ומלחמת העצמאות הקרואטית.
אפילו במשחק שצילמתי אתמול בין ארגנטינה לאנגליה מהדהדים משקעים היסטוריים בני 40 שנה – הדבר מחזיר אותנו למפגש המיתולוגי במונדיאל 86', ארבע שנים בלבד אחרי מלחמת פוקלנד המדממת. השחקנים והאוהדים הארגנטינאים ראו אז במגרש שדה קרב לשחזור הכבוד הלאומי הפצוע. שער "יד האלוהים" של מראדונה נתפס כפעולת גרילה מתוחכמת ומוצדקת נגד האימפריה הבריטית, ושער הסלאלום האגדי שלו היה התעלות רוחנית
ואמנותית טהורה.
הרגשות שתיעדתי אמש בטיילת הם ההד החי של המיתולוגיה הזו. המגרש נותר המקום שבו האנושות מעבדת את הדרמות הגדולות ביותר של הנפש, הקהילה וההיסטוריה – ב-90 דקות של אמונה צרופה.
