ביום חמישי האחרון צוין במרכז הגאה בתל אביב יום הזיכרון הטרנסי הבינלאומי. זה היה ערב שנע בין הקוטב האישי לפוליטי, בין היסטוריה של דחייה להתמסדות עכשווית. ממופע מרגש של פייטן דתי ששילב קינה מרוקאית בשיר של אתי אנקרי, דרך עדויות על חיים בשוליים האלימים של שנות ה-90, וידוי אישי ועד לקריאת קרב פוליטית לקראת 2026. רשמים מתוך האולם
כתב וצילם : איתן אלחדז ברק
השקט באולם המרכז הגאה בגן מאיר היה דחוס. ה-20 בנובמבר, יום הזיכרון הטרנסי הבינלאומי (TDoR), הוא מועד שנכתב בדם. הוא מצוין בעולם מאז סוף שנות ה-90 בעקבות הירצחה של ריטה הסטר, ובישראל של 2025 הוא משמש כתמונת מראה חדה למצבה של אחת הקהילות המוחלשות והחשופות ביותר בחברה.
על רקע ההודעה הדרמטית כי המרכז הטרנסי יעבור בינואר 2026 לפעול באופן מלא תחת חסות עיריית תל אביב-יפו – מהלך המעורר בקהילה תקוות לצד חששות – התכנסו הפעילות, הפעילים והציבור לערב של חשבון נפש, זיכרון ומחאה.
"הלב שלי יוצא ודומע": הפייטן שמחבר בין עולמות
הרגע האומנותי המרכזי של הערב סיפק הצצה נדירה למורכבות הזהותית בישראל. לבמה עלה יוסף סויסה, פייטן, חזן וסמנכ"ל ארגון "חברותא – הומואים דתיים". בחזותו ובקולו, סויסה הביא אל לב המעוז הליברלי את צלילי בית הכנסת.
הוא בחר לבצע את השיר "מיכאל" של אתי אנקרי. הבחירה הייתה טעונה במשמעות: אנקרי סיפרה בעבר כי השיר נולד מטעות, כשחשבה שראתה בסרט שחקנית יפה בשם מיכאל. הטעות הזו הולידה טקסט על "ילדה שקוראים לה מיכאל, והיא שונה", טקסט שמחפש פתרון בתוך הנבדלות והזרות. עבור הקהל באולם, המילים הללו היו הרבה יותר משיר; הן היו שיקוף של מציאות חיים.
אלא שאז, בשיא השיר, סויסה ביצע תפנית חדה. הוא שילב בתוך הלחן המוכר קינה מסורתית בשפה המרוקאית המדברת על "אימא". החיבור בין הטקסט המגדרי הנזיל לבין השורשים המזרחיים היה עבור סויסה סגירת מעגל אישית. "בילדותי בפריפריה, בקרית גת, חיפשתי אישור למי שאני", שיתף סויסה ברקע הדברים. "כאדם מאמין, פייטן בבית כנסת מרוקאי שמופיע מתוך קידוש השם, וגם נמשך לבנים. באותם ימים, כתבתי בלוג סודי שבו תיעדתי את הכאב והבדידות". הילד שפחד בעבר לנסוע למצעד בירושלים, עומד כיום כחזן גאה בבית כנסת אורתודוקסי בתל אביב. "הופעתי בכל כך הרבה טקסים, גם בלהקה צבאית", אמר לאחר הירידה מהבמה, "אבל פה הרגשתי שהלב שלי יוצא ודומע".
"פחדתי לפגוש את האגרוף": עדות אישית
לאחר המוזיקה, הגיעו המילים החשופות. יובל, פעילה במרכז הגאה, נעמדה מול המיקרופון ושיתפה בסיפור הישרדות אישי, שחשף את המרחק הקצר שבין חיים למוות בקהילה הטרנסית.
"לפני שלוש שנים ניסיתי להצטרף אליהם בלקיחת חיי, ואף אחד לא ידע מי אני", אמרה יובל בקול רועד. "ההורים שלי ראו בי גבר עצוב ומבולבל, ואני משערת שזה מה שהקרנתי החוצה. התמונה שלי והשם שלי לא היו עולים בטקס כזה, כי אף אחד מהקהילה לא ידע על קיומי".
היא תיארה את נקודת המפנה בבית החולים, שם פגשה לראשונה אישה טרנסית אחרת, מאיה. "היא אמרה לי שאני אוכל להיות מי שאני רוצה. שם נולדתי דרך לראות אותה ואת היופי שלה… יכולתי לראות את עצמי ממשיכה לחיות". יובל שרטטה בדבריה את המעבר מפחד לסולידריות: "במשך שנים של אלימות, יריקות ושנאה, כל פעם שפגשתי זר פחדתי לפגוש את האגרוף שלו… חשבתי שהדבר היחיד שהוא חושב עליו זה כמה אני נוראית ומכוערת". את נאומה סיימה במסר של ערבות הדדית: "במקום האגרוף הכואב של האחר, נקבל אחד את השנייה… נחזיק להם את היד כמו שאנחנו מחזיקים את היד אחת של השנייה, כי אין לנו חיים אחרים".
צללי שנות ה-90: הסיפור של נאני
לילי זוארץ, מנטורית ב"פרויקט לולה" המעניק ליווי לנשים טרנסיות, לקחה את הנוכחים למסע בזמן אל תל אביב של שנות ה-90 – תקופה אפלה וקשה עבור הקהילה. היא בחרה לספר את סיפורה של "נאני", אישה טרנסית שחלמה על חופש.
"היא חלמה לחיות בעולם שבו תוכל להיות מי שהיא בלי פחד, בלי בושה", סיפרה זוארץ. "בסביבות גיל 20 עברה לתל אביב בתקווה לחיים האמיתיים". אולם החלום התנפץ אל מול המציאות האכזרית. כדי לשרוד, נאלצה נאני לעסוק בזנות. "היא התמודדה עם מציאות קשה, עם סמים, עם בדידות. שנות ה-90 היו תקופה אכזרית לנשים כמוה". סופה של נאני היה טראגי – היא נמצאה ללא רוח חיים בחצר אחורית בדרום העיר, המקום אליו ברחה כדי להתחיל מחדש. "כמו רבות אחרות, היא נעלמה בשוליים", סיכמה זוארץ, "אבל היום אנחנו זוכרים, אנחנו רואים אותה… הקיום שלה לא יישכח".
"אף אחד לא יבוא להציל אותנו"
נישה גזמוט, מנכ"לית שותפה בעמותת "טרנסיות ישראל", הציגה בדבריה את המעבר מהקורבנות לאקטיביזם פוליטי ומעשי. היא הזכירה כי העמותה קמה מתוך משבר חוק הפללת הלקוח, שפגע אנושות בפרנסתן של נשים טרנסיות רבות.
"זה היה הרגע שבו הבנו את האמת הפשוטה והכואבת: אף אדם חיצוני לא יבוא להציל אותנו", אמרה גזמוט בנחרצות. "אם אנחנו לא נעמוד אחת לצד השנייה – אין לנו אף אחת". היא הדגישה את חשיבות ההתארגנות "מלמטה", על ידי אלו שנפגעו הכי קשה, וסיפרה על הרחבת הפעילות לערים נוספות: "אנחנו מתרחבות לחיפה עם בית נשי חדש, ובקרוב לבאר שבע… דווקא במקומות שבהם נשים טרנסיות נשארו לבד יותר מדי שנים. אנחנו מאמינות בקהילה שלא מחכה שיזמינו אותה, אלא יוצרת לעצמה בית".
המאבק על הדמוקרטיה: בין תל אביב לכנסת
טיילור קרבצוק, מנהל תחום טרנס במרכז הגאה, התייחס לשינוי המוסדי הקרב – המעבר של הפעילות לאחריות העירייה. "זה שינוי שמטבע הדברים מעורב ברגשות געגוע, חשש, אולי גם כאב על מה ש'היה שלנו'", הודה קרבצוק בכנות, "אבל לצד הכאב הזה יש גם תמונה של צמיחה… הקהילה שמבינה שכוח מגיע מאיחוד".
את הערב חתמה מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו ומחזיקת תיק הגאווה, בנאום שנשא אופי פוליטי מובהק וחיבר את המאבק הטרנסי למאבק על דמותה של המדינה. "מי שלא יודע להכיל, לא יודע להגן, ובסוף גם לא יודע להיות אנושי", אמרה להבי. "הזיכרון הזה אינו רק תיקון היסטורי, הוא קריאת אזהרה… תזכורת לאן מובילה דה-הומניזציה, הדרה ופוליטיקה של פחד".
להבי הציבה את המאבק הטרנסי בחזית המאבק הדמוקרטי לקראת הבחירות הבאות: "המאבק הטרנסי הוא המבחן האמיתי של הדמוקרטיה… בישראל של 2025, שבה הסתה ושנאה הפכו לכלי פוליטי מרכזי… אנחנו עומדים לפני בחירות גורליות ב-2026. בחירות לשאלה איזו מדינה תהיה פה: מדינה של פחד ואלימות כלפי השונה, או מדינה של חירות ושוויון. אין אזרח סוג ב' בישראל".
הביצוע המרגש של החזן יוסף סויסה בערב הזיכרון הטרנסי
עם הפנים קדימה
ביציאה מהאולם בתל אביב, המילים המהדהדות של הדוברות והדוברים התערבבו עם מציאות הלילה של העיר. יום הזיכרון הטרנסי של 2025 הציג קהילה שכבר אינה מוכנה להישאר בצללים או בחצרות האחוריות כמו נאני ז"ל. זוהי קהילה ששרה פיוטים בבית כנסת, שמושיטה יד לאחרים במקום לקפוץ אל התהום, ושמתכוננת להיאבק על מקומה בקלפי. הערב הזה הוא עדות חיה לכך שהזיכרון, כואב ככל שיהיה, הופך לדלק של עשייה ותקווה.
