זוכרים את "החיים שאינם ראויים לחיים": פרק נשכח בשואת הנאצים

במסגרת "תוכנית T4", שנקראה בפי העם בשם המכובס והמעוות "אווּתָנַאזיה" (המתת חסד), רצחו הנאצים באמצעים שונים, ובהם שימוש חלוצי וניסיוני בתאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו ממומים מולדים, מחלות כרוניות או קשיים נפשיים. בסך הכל, מוערך שכמעט 300 אלף איש עוקרו בכפייה במהלך שנות המלחמה. מדובר היה ב"רצח מטעמי רחמים" כביכול, שנועד, לטענתם, להיטיב עם "גוף האומה" הגרמנית – תפיסה מצמררת שרואה בפרט יחידה ביולוגית בלבד, שערכה נמדד בתרומתו לקולקטיב.

הקהל ב"כפר עידוד" הקשיב בדריכות וגילה עניין עמוק. ניכר היה שהם תופסים את המסר המרכזי: חוזקה אמיתי של אומה אינו נמדד רק במצוינות טכנולוגית או מעשית, אלא באופן שבו היא מגנה על החלשים והפגיעים ביותר בחברה. מצוינות מוסרית, כך נדמה, היא עמוד התווך האמיתי של חוסן לאומי.

כדי להבין עד כמה עמוקה הייתה האובססיה הנאצית ליצירת "אידיאל האדם הנורדי העליון", חשוב להזכיר תוכנית נוספת שהייתה במידה רבה משלימה ל-T4 – "תוכנית לֶבֶּנסבּוֹרן" (מעיין החיים). בתוכנית זו, שעודד ראש האס.אס היינריך הימלר, נערות צעירות נבחרו להיכנס להיריון מאנשי אס.אס שנחשבו "טהורי גזע". הנערות הללו שוכנו בבתי מרפא מיוחדים במהלך הריונן, והתינוקות שנולדו – "טהורי הגזע" – נחטפו במקרים רבים ממשפחותיהם וגודלו על חשבון המדינה אצל זוגות "אריים" חשוכי ילדים. שתי התוכניות יחד מדגימות את הניסיון הנאצי לעצב מחדש את המין האנושי באופן מלאכותי וברוטלי, תוך דחיית כל מי שלא התאים לתבניתם המעוותת.

אחד ההיבטים המטרידים ביותר של "תוכנית T4" היה מעורבותם הפעילה והנלהבת של רופאים ומדענים. בניגוד לתפיסה רווחת שהנאציזם "השתלט על ההמון המוּסט והנבער", אנו רואים כאן כי דווקא האליטה החושבת – אנשי מדע ורפואה – יזמו והיו שותפים מרצונם החופשי למעשי הרצח. היסטוריונים מובילים בתחום מדגישים עובדה מצמררת זו: הרופאים לא הוכרחו לבצע את ההמתות. הם האמינו באמת ובתמים שהם פועלים לטובת "גוף האומה", ראו בכך מעשה חיובי, ואף הורשו לפטור את עצמם אם חשו "חלשים" מדי. אך רובם תמכו בכך נחרצות.

המניעים היו מגוונים: מעבר ל"חיסכון הכספי" באי הצורך לטפל בבעלי מוגבלויות, הם האמינו שהם "חותכים את הסרטן" מה"אורגניזם החברתי", מטהרים את החברה ומקדמים את "הרוח ההגליאנית" שלה. רבים מהם התגאו בפעולותיהם אף לאחר המלחמה, בטענה שתרמו ל"התקדמות האנושית". במילותיהם של ההיסטוריונים: "ללא הריגת חשוכי המרפא, ריפוי רוב החולים ושיפור בריאות האומה יהיו בלתי אפשריים." גרמניה, במובן הקולקטיביסטי והמעוות שלה, הייתה חשובה להם יותר מחייו ו dignity של הפרט.

סיפוריהם של קורבנות "תוכנית T4" קורעים את הלב וממחישים את הזוועה:

אנה לֶנְקֶרינג, שנולדה ב-1915 והתפתחותה הייתה תקינה עד גיל ארבע. כשהתקשתה בהמשך חייה בקריאה וכתיבה וגילתה סימני מצוקה נפשית, היא נשלחה בכפייה למוסד. בגיל 21 עוקרה בכפייה על פי "החוק למניעת צאצאים החולים במחלות תורשתיות". ב-23 באפריל 1940, כשהייתה בת 24 בלבד, היא נרצחה בגז ב"מרכז ההמתה" הנאצי בגרפנק.

המקרה המפורסם לא פחות הוא זה של התינוק קְרֶטְשְמַר, שנולד בכפר פומסן בפברואר 1939 עם מוגבלויות קשות – עיוורון, רגל חסרה וחלק מזרוע. הוריו, שהיו נאצים אדוקים, ביקשו את "המתת החסד" עבורו. אביו אף שלח עצומה ישירות להיטלר. היטלר שלח את רופאו האישי, קרל ברנדט, לאשר את הרצח. התינוק קרצ'מר נרצח ב-25 ביולי 1939, והפך למקרה המבחן שפתח את הדלת לרצח המוני של בעלי מוגבלויות.

כפי שכתב ח"כ יוראי להב: "השואה התחילה עם המיוחדים". לפני יותר מ-90 שנה, חוקק בגרמניה החוק שאפשר עיקור כפוי של אנשים עם צרכים מיוחדים מגוונים. בחודשי האביב של 1939 החל רצח שיטתי של תינוקות, ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים, ובתחילת 1940 החלו להשמיד גם מבוגרים באמצעות תאי גזים בשישה מחנות השמדה ייעודיים בגרמניה ואוסטריה.

ההשמדה השיטתית של "האנשים המיוחדים" הייתה למעשה ה"קנרית במכרה" – הסימן המבשר על העתיד לבוא. היטלר ראה ש"שואת המיוחדים" עוברת בקול ענות חלושה יחסית, למעט מחאה מסוימת מצד ראשי הכנסייה, והדבר העניק לו ביטחון ואישש את תפיסתו שגם השמדת היהודים, "הפתרון הסופי", תוכל לעבור ללא התנגדות משמעותית מצד העולם.

עובדה מפתיעה נוספת המעידה על עומק העיוות האידיאולוגי היא שכאשר "תוכנית T4" הופסקה באופן רשמי (בעיקר בשל לחץ ציבורי מסוים, אך נמשכה בחשאי), רבים מהרופאים שהיו מעורבים בה נסעו לחזית המזרחית כדי "להמית" חיילים גרמנים פצועים. לכאורה, מעשה זה אינו מובן – מדוע לפגוע בחיילים שנלחמו למען גרמניה? אך על פי התפיסה הנאצית הטרנסצנדנטית, שראתה באומה יחידה אורגנית בעלת "נשמה", פציעה קשה בשדה הקרב נתפסה כהוכחה לכך שהחייל "לא היה כשיר מספיק" וכי "נשמתו אינה טהורה עוד". מוות "מכובד" היה עדיף על פני "פגם".

"תוכנית T4" שימשה כאן מעין "מעבדת ניסויים" עבור הנאצים. היא העניקה להם ניסיון יקר ערך בביצוע רצח המוני בסודיות יחסית ובהתמודדות עם תגובות ציבוריות. היטלר למד מכך שהוא יכול לרצוח מספר עצום של אנשים, כל עוד הפקודות אינן מתועדות בכתב והמעשים נשמרים בחשאי ככל האפשר. זו הייתה תשתית עקרונית ופרקטית לזוועות גדולות יותר שעתידות היו לבוא.

הרופאים והאחיות, הנהגים והסדרנים שהובילו את קורבנותיהם אל מותם, שהפעילו את שסתומי הגז על חסרי הישע – רבים מהם השתתפו שוב, מרצונם החופשי, בפשעים רחבי ההיקף של הרייך השלישי. הכל נעשה בשם "הדאגה" המעוותת ל"חברה" הגרמנית. ההיסטוריון רוברט ליפטון קבע באכזריות מצמררת שחקר את התופעה: "רופאים לא הוכרחו או גויסו לעבוד באושוויץ; אושוויץ גויסה לעבוד עבור הרופאים והמדענים האזרחיים."

סיפורם של בעלי המוגבלויות, הצוענים, ההומוסקסואלים, עדי יהווה, השחורים ושבויי המלחמה, לצד סיפורם של היהודים, שזורים זה בזה בשרשרת הרדיפה וההשמדה הנאצית. כל אלו היו מיעוטים שהוגדרו על ידי המשטר כאיום או כבלתי רצויים, וגורלם המשותף הוא תזכורת כואבת לתוצאות ההרסניות של שנאה, דה-הומניזציה ואידיאולוגיה גזענית.