השבוע יצא באופן רשמי הדואט המדובר בין עומר אדם ללירן דנינו – "סיפור ישן" (מילים: אבי אוחיון, לחן: אסף צרויה). עומר אדם ממשיך בנסיונותיו המוסיקליים היפים והמעולים ומיזוג הקולות עם דנינו עושה לשניים רק טוב, שיר המגיש פופ עם ליריקה דכאונית לצד ביצוע בלוז עוצמתי ואיכותי ההולם את השניים. איני יודע אם השיר יהפוך ללהיט השנה, אך הוא מסמך שראוי לנצור ברזומה של השניים. יוזמה מבורכת.


היוצר והזמר לירון עמרם, זוכה בתואר האמן האלטרנטיבי של השנה, פעיל לא מעט שנים בסצינת המוסיקה הישראלית כשהוא פורץ דרך בתחומו (בדומה לאביו, אביר השירה התימנית אהרן עמרם), אולם רק השבוע יצא לאור סינגל הבכורה מאלבום הבכורה של לירון.

לירון הוא יוצר קל לעיכול ועם זאת קשה למיתוג (לא שזה חסרון, כן?) : הוא מזרח, הוא מערב אבל הוא בעיקר ארץ ישראל האמיתית, ארץ ישראל היפה, הטהורה והזכה, זו שלא מתוחמת בגבולות מוסיקליים, זו שלא מתהדרת בנוצות השייכים לעדה מסוימת ובעיקר זו שעירומה מכל פוליטיקה אלא כוללת שני פרמטרים בלבד: מוסיקה ונשמה, ולעמרם יש הרבה מאלו.השיר החדש "חלום ישן" (מילים, לחן ועיבוד: לירון עמרם) הוא ממתק של ממש לאוזן: יש בו דיסקו סבנטיזי, דאנס עכשווי, ח' ו-ע' בלתי מלוקקים ובלתי מתפלספים, יש בו סלסולים מדויקים ובעיקר יש בו כנות טקסטואלית ומלודית עם רומנטיקה נוגעת ומרגשת שאינה נופלת לבנאליות נוסחתית. שיר נשמה אמיתי.


הפתעה מרגשת אך יותר מכך מצמררת אירעה לי עת האזנתי לשיר החדש של אהרון פררה – "השנים החסרות" שכתב יוסי גיספן והלחין שמעון בוסקילה. השיר הוא שיר שמקדיש פררה לזכרו של אביו, אברהם פררה ז"ל, אחד ממוקירי וחלוצי שירת הלדינו בישראל בשנות ה-60, ה-70 וה-80.

לא יצא לי לשמוע הרבה שירים של אהרון פררה (אם נניח לרגע בצד את "הופה היי") אבל יצא לי הרבה לשמוע ולהאזין לאברהם פררה ז"ל, שירתו הצלולה והנקייה ייצגה ועודה מייצגת עבורי את ארץ ישראל היפה. רבים מהאמנים מצליחים לשיר ולרגש, אולם פררה האבא הצליח בהגשתו וביצועיו לא רק לרגש, אלא להביא לידי דמעות, הן בשירתו העברית והן בשירת הלדינו.

מלבד המשמעות המרגשת של אהרון להקדיש שיר לאביו, הביצוע הכנה והאמיתי המביע געגועיו העזים והעילאיים לאביו לצד הטקסט הערגתי והיפהפה של גיספן העטוף בלחן אתנו-פולק ישראלי, מצליחים לרגש ולא רק לגלות "מחדש" את יכולותיו הווקאליות המלטפות של אהרון, אלא להתמלא געגוע עז לשירתו החד פעמית של אביו, אברהם פררה.


"מחרוזת השנה", כך קרא חיים דדון ב"צניעות" למחרוזת החדשה שלו משירי עופר לוי. מלבד רעש, צלצולים וסלסולים משעממים ומרדימים נטולי רגש ונשמה, אין במחרוזת המחווה משהו שיהפוך את לוי גאה למקומות אליו שיריו הולכים.


"אני אוהב את הבמה אבל שונא את אור הזרקורים", כך מפזם המוסיקאי אבנר שטראוס בשירו החדש – "המציאות היא כמו נעל" מתוך אלבומו החדש – "הבלוז של תל אביב". ציטוט זה הוא למעשה כל האג'נדה בה דוגל שטראוס לאורך כל שנות יצירתו: החיבור עם הקהל, עם האנשים בעלי הנשמה ופחות העיסוק בלהיות "עבד" לפרסום ולתקשורת, הם מה שהופכים את שטראוס לאחד מיוצרי הבלוז המשפיעים והמצוינים בישראל זה ארבעה עשורים, והשיר החדש, בלוז ג'אזי חם ועמוק, נשמע כמו שאבנר שטראוס אוהב וראוי להישמע!

34 הערות

להשאיר תגובה