בעקבות מותו של הסופר אהרן מגד אנו מפרסמים ראיון גנוז שנערך עמו לפני מספר שנים בו הוא מספר על מה עובר בראשו של סופר בעת תהליך הכתיבה. איך בילדותו הוא החביא את כתביו מפניי הוריו, מה דעתו על תוכניות כמו 'האח הגדול' ומדוע אסור לסופרים לצאת בנבואות חורבן  

בשבוע שעבר הלך לעולמו הסופר והמחזאי אהרן מגד בגיל 95 'הוא היה בכיר סופרי ישראל, גידל את כל הגדולים. דורות קראו אותו והעריצו אותו וככה הוא ייזכר בתולדות התרבות הישראלית", ספד לו בנו, הסופר אייל מגד. במהלך חייו פרסם מגד למעלה משלושים ספרים לא כולל מחזות, מסות וספרי ילדים

לפני שבע שנים כאשר יצא ספרו 'זבובים' (ומאז פרסם עוד שתי ספרים) בקרתי בביתו בשכונת בבלי והראיון איתו מתפרסם כאן לראשונה. מאז שסיימתי לקרוא את ספרו החדש של אהרון מגד (זבובים' הוצ' אחוזת בית) היחס שלי אל זבובים השתנה. לא עוד אותם יצורים נאלחים וחסרי תכלית כי אם יצורים בעלי מורכבות וחיים משל עצמם, הנה – כך חזי גיבור סיפורו של מגד מתאר אותם וספק גם מתאר את עצמו: "כל העוקב אחר הזבובים, בין במעופם בין בזחילתם…נוכח שלא מעניינות אותם בעיות כמו, מי אני ומה אני, מאין באתי ולאן אי הולך, היש אלוהים אם אין, בשביל הזבוב קיימים רק ההווה והמעשה ברגע זה. אני הוא אני, הוא אומר ולא חשוב לי כלל מה יחשבו או מה יגידו עליי אחרים" (ע' 191)

ספרו החדש של מגד 'זבובים' מתרחש בקיץ אחד שלאחר מלחמת ששת הימים, חזי בן העשרים ושש אינו מוצא את מקומו בעולם. ראשו טרוד כל העת במחשבות ומשום כך הוא אינו יכול לעבוד כמובן. הוא צעיר ידען שיודע שפות, ומצטט מספרים. אדם רגיש שאינו מבין לאן כולם רצים. הוא חי בדוחק בדירה קטנה בתל אביב הישנה כשהשכנה מלמעלה מאיימת עליו כל העת 'בגלל הנזילה בתקרה' , הדודה 'המצליחנית' מנהלת מחלקה בבנק דורשת ממנו כל העת לעבוד 'ולעשות משהו עם עצמו' ואותו מה שמטריד זה איך ניתן להפיק אנרגיה ממעופם של הזבובים להם הוא רוחש חיבה ואף כותב ספר על כך שהוא אינו מצליח לסיים. כך במארג מופלא של דמויות ססגוניות מצליח מגד לכתוב סיפור בשבח ה'אאוט-סיידרים' למיניהם אשר חלקם הופכים למתקני עולם וחלקם נעזבים אל שולי החברה.

באחד הימים החורפיים קפצתי אל ביתו של מגד יחד עם חבר טוב שגם בו יש משהו מאותה דמות ראשית של הספר. מגד ממרום גילו (88) כותב את סיפוריו על מחשב שבביתו, בקי בכל אותם סופרים חדשים ולא מבין את המהומה סביב תוכניות הריאלטי.

מגד מגלה לי שתהליך בניית הסיפור לא היה פשוט: "כמו שאתה קורא את הספר מההתחלה. אז שתדע לך שהוא לא כך התחיל. כי בתחילה הוא נכתב הפוך".  

איך הצלחת לברוא את הדמות של חזי שנדמה שהיא רחוקה ממך בגיל ובמהות ?

"קודם כל אני יכול לחזור לאותם שנים שבהם אני הייתי באותו הגיל וכסופר" אומר מגד "אני חייב להזדהות עם הדמויות שאני כותב עליהם.אני מזכיר לך שגם כתבתי בגוף ראשון דמות של אישה כמו 'בפרספונה".

מגד מתאר לי את תהליך יצירתה של דמות ספרותית. אותו רגע מכונן שבו מן האין עולה ונברא לאיטו עולם שלם של גיבורים: "זה מתחיל בכך שאני רואה לפניי דמות מסוימת. ושהיא קוסמת לי לכתוב עליה".

ויש בה מן המציאות ?

"יש בה רמזים מן המציאות. אותו שביב דבר שמצית לי את הדמיון. והדמות שנכתבת יש בה דמיון מסוים לזו שנתקלתי בה במציאות אבל היא שונה. ויש בה חלקים ממני כי אני נכנס לתוכה, לתוך העור שלה. והדמות הזאת (חזי גיבור הסיפור) שהוא בסך הכל ילד, אני מכיר אנשים כאלו, שהם ילדים בחזקת גאונים שמתפלאים ממני והוא עושה למשל נפלאות במתמטיקה. אבל אחר כך הוא גדל להיות משהו אחר, טיפוס שהוא 'אידיוט – מלומד' . ישנם כאלה כשהם מתבגרים משהו הולך הצידה. הם פתאום נעשים אבסורדים. מאוד משך אותי לכתוב עליו ולפתח אותו".

חזי הגיבור שלך אומר לחברה שאדם הוא אדם גם אם הוא לא לוקח חלק במערכת הכלכלית ?

מגד: "הוא אומר 'תנו לי את הזכות להיות אני'.כל הווייתו של חזי צועקת מחאה. מחאה נגד אותה תועלתניות. הוא אומר 'כסף לא מעניין אותי' הם אפילו מנסים לפתות אותו עם דודו מאמריקה ששולח לו כסף כדי שיבוא לשם. הוא רוצה להיות הוא. החלק הראשון הוא הדיאלוג בין דודתו בנקאית, תועלתנית שמייצגת את הניגוד שלו. חומרנית שכל הזמן מפעילה עליו מניפולציות וסנקציות כדי שיעבוד"

הסיפור מרחש בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, ימי האופוריה והשגשוג, בימים שחשבנו שאנו אימפריה. ואולי שם גם נולד החטא הקדמון של החברה הישראלית הכה בטוחה בעצמה. מגד: "נעשינו פתאום רודפי בצע. הקימו את 'קו בר לב' עם כל הקבלנים שהאשימו אותם במעילות והיו את הגנרלים שהלכו לחצוב יהלומים באפריקה. התחלנו לעשות עסקים עם כל העולם. פתאום ישראל  נעשית אימפרייה".

ולמה 'זבובים' אני שואל, למה חזי הגבור כל העת מתעסק איתם. ועל מה זה מחפה ?

מגד: "ההתעסקות של חזי עם הזבובים מקורה באמביציה מסוימת. זאת הפכה אצלו לאובססיה לסוג של שיגעון. הרבה אנשים שואלים אותי 'למה זבובים' למה הוא מתעסק איתם ? צריך להבין שלחזי יש תמיד משהו שמזמזם לו בראש. חשבתי על זה. זבובים אלו הם יצורים זעירים. ולחזי הייתה נטייה ליצורים זעירים.וגם לי יש חיבה אליהם. ולאותם יצורים זעירים יש כוח מסוים. כמו אותו יתוש מפורסם שהרג את טיטוס. או האווזים שהצילו את רומא. ומה עם אותו עכביש שהציל את דוד המלך. הזבובים אפוא מייצגים פן מאישיותו. כמו אותה משוררת שהוא פוגש שאומרת לו שהעיסוק שלו בזבובים ולא בפרפרים בעלי היופי זהו לכאורה עיסוק חסר תכלית ממש כמו השירה עצמה. ומכאן המשיכה שלה אליו".

מגד לוקח את עצמו וכתיבתו בקלילות ובהומור, "אני רוצה שהקוראים גם יראו את הצד ההומוריסטי שבסיפור. ואל יטרידו עצמם יותר מדי בשאלה 'למה התכוון הסופר ומה המסר וכו' וכו'.האמת אני לא חושב על המסר. כשאני כותב את ספריי אני לא חושב על מסר. ואם הקוראים מוצאים בו משהו שכזה שיכול להיות שיש שם. אז הם מוזמנים לקחת אותו כל אחד לפי מיטב הבנתו".

ואולי זוהי חלק מרוח התקופה. ספרות שכבר אינה מגויסת למען רעיון או בשם אידיאה: "קראתי את הספר החדש של גרוסמן וגם הוא לא כתוב מתוך מסר. הוא מתאר מצב הוויתי. אפשר היה לומר שזה אולי ספר נגד המלחמות, אבל אני בטוח שלא זה מה שהניע אותו לכתוב".

מגד מספר לי על אותם רגעים בהם נולד הספר: "זה היה ניצוץ כזה פתאום. שאין לי מושג מאין בא. פתאום זה תפס אותי, הטיפוס הזה אני צריך לאהוב אותו. הסופרים לא תמיד אוהבים את הדמויות החיוביות לפעמים אלו הם דווקא הדמויות הפחות חיוביות.תיקח למשל את 'האחים קראמזוב' של טולסטוי. ואחרי שהדמות נולדת אני חייב לעקוב אחריה.ואז את מגיע איתה למקומות שאתה אפילו לא תכננת. אל תחשוב שהספר הזה מתוכנן. תוך כדי צצים עוד ועוד רעיונות".

מתי הבנת לראשונה שאתה סופר ?

מגד: "אצל כל אחד זה שונה. אצלי זה קרה עוד בילדותי. התחלתי לכתוב בסתר כדי שהוריי לא יידעו. הורי היו מורים ברעננה. ואצלנו היו תמיד ספרים. וקראתי את הספרות הקלאסית. וגם ספרים לועזים". ורק את וירגיליוס אתה לא מספיק.

בגיל ארבעה עשרה הוא קרא לראשונה את 'כה אמר זרתוסתרא' "הספר והתרגום ממש הקסימו אותי" זה היה תרגום של פרישמן שהוא חיפש המון שנים ורק לפני כמה זמן בעקבות כתבה על כך מישהו כבר דאג להביא לו את הספר".

הכתיבה אצל מגד לא נולדה בקלות. בילדותו הוא היה כותב את רשימותיו על גבי פנקס קטן שהיה מחביא במעמקיי המגירה. ורק בסביבות כיתה ה' כשהוא כתב סיפור על הנביא ירמיהו שהולך מענתות לירושלים אחרי שבני הכפר לעגו לו. הוא הבין שהוא יעסוק בכתיבה: "כיוון שהייתי גם תלמיד של אבי הראיתי לו את החיבור זה ממש מצא חן בעיניו הוא אמר לי 'יש לך ממש כשרון".

ומה עם קצת תרבות וספרות ולהבדיל תוכניות כמו 'האח הגדול'

 "צפיתי בזה רק בסוף ואני חושב שזה מוריד את הרמה"  

מגד למי שלא יודע הוא לא הסופר היחיד במשפחה הספרותית. אחיו מתי אף הוא סופר. אשתו היא הסופרת אידה צורית. והוא אביו של הסופר אייל מגד שנשוי אף הוא לסופרת צרויה שליו. קורה לא אחת שהם מעבירים כתבים מהאחד לשני כדי לחוות דיעה: "אתה שואל איזה ספרים אני קורא ? אני קורא את הספרים של בני משפחתי. אחרי שהם יצאו לדפוס וגם לפני".

מעבירים תיקונים והערות ?

"אם צריך".

הכתיבה שלך ושל אייל מאוד שונה ? 

"נכון וטוב שכך, גם כתיבתה של אשתי שונה משלי.בספר האחרון של אייל 'זוג' הוא נתן לי לראות אותו תוך כדי הכתיבה. מזל שיש אי- מייל"

אתה חש לפעמים במתח שבין החיים עצמם על קשייהם מורכבותם לבין הכתיבה שהיא אולי סוג של בריחה אולי מהחיים ?

מגד: "תראה, החומרים של שאובים מן החיים עצמם. אפשר מאחוריהן להכיר את המציאות. כיוון שאני גם כותב שנים רבות אז אתה יכול לראות דרך הכתיבה שלי את המציאות שהייתה משנות הארבעים, של הקבוץ ושנות השישים וכן הלאה. אני הייתי מעורב במציאות .הייתי חבר קבוץ פעיל ולאחר מכן עורך שבועון ספרותי. הייתי כותב בעיתונים קודם 'בלמרחב' אח"כ ב 'דבר'. עד היום אנשים מעירים לי מדוע איני כותב עוד".

אתה חושב שלסופר מעצם היותו סופר ישנה אמירה שהיא יותר חשובה משאר ההדיוטות ? "אנני חושב כך. ישנם סופרים טובים שברגע שהם מתחילים להתבטא בפוליטיקה הם מתחילים לדבר שטויות ואני רואה את זה עם הסופרים הטובים ביותר שלנו".

 

איפה אתה ממוקם במפה בפוליטית ? "אני לא מזדהה אם אף אחד"

מאסת בפוליטיקה ?

"בשלוש הבחירות האחרונות לא הצבעתי בכלל".

מגד הוציא תחת עטו יותר משלושים ספרים ומחזות שחלקן תורגמו לשפות זרות. הוא זכה בפרסים רבים על כתיבתו בניהם פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה, ובשנת 2003 זכה בפרס ישראל לספרות.

לאחר מחשבה מסביר לי מגד את הסיבה העמוקה לכך שהוא לא מצביע : "אני לא יודע במי לתמוך, המציאות נורא מבלבלת, ולמי יש את הפתרון הנכון ? אני חושב שיכל להיות כך וגם להיפך. ישנה תחושה כמו שאלטרמן כותב 'על סף הקץ'"

אתה באמת חושב כך? 

"זה כאילו שזה כך" הוא מסייג את עצמו.

ישנם סופרים כמו א.ב יהושוע שכבר מנבאים את הקץ ?

"אני חושב שזה לא אחראי מצדם. אני חושב שגם גרוסמן אמר משהו דומה. זה איום לומר דבר כזה. בייחוד אנשים ידועים. איך הם מעזים לומר כך ? הם זורעים ייאוש. אני לא מוצא עם שאומר על עצמו דברים כאלו".

בסוף אני שואל את מגד ותוהה לפשר מהלך ההיסטוריה היהודית, האם זה מה שהופך אותנו למיוחדים ? לשונים ? מגד מזהה ייחוד באופן הקיום היהודי וההיסטוריה היהודית, מובנה היא למעלה מהבנתו : "לפעמים אני חושב שזהו משהו מיסטי כיוון שזה הולך לאורך כל הדורות".

 

תגובות

להשאיר תגובה