25 משלחות שהגיעו לארץ (אבל לאו דווקא לאירוע הפתיחה), עשרות מעריצי אירוויזיון שנלחמו להיכנס (אבל נתקעו בחוץ בגלל משטח קפדני), זמרת-כוכבת שתנועות השפתיים שלה לא תאמו את הפלייבק שהתנגן ברקע (וזה ממש לא הפריע לה) ונטע ברזילי אחת (שבעיקר חייכה במבוכה והצטלמה עם כל דורש). "יזראל קולינג 2018" – לא נוצץ כמו שחשבתם, ותודה לבופה שהציל את המצב
זה אמור היה להיות ערב זוהר, נוצץ, מלא בגלאם ובטראש, מין ערב של פעם בשנה שבו מתאספים כולם ביחד, זמרים שונים ממדינות שונות ברחבי אירופה, עשרות מעריצי אירווזיון מקומיים שחולמים לרגע להיות על הבמה בשמלת מלמלה והמון חסויות שמתרכזות לערב אחד. בפועל, מזל שהיה בופה.
יום ראשון האחרון, המרינה בהרצליה עמוסה בדגלים בשלל צבעים, שטיח אדום נפרש לאורך מאות מטרים ושתי מארחות עומדות בכניסה ודורשות לדעת מי הזמין אתכם. הסיבה: "יזראל קולינג 2018" שוב יוצא לדרך, ועל פניו נראה שהשנה לא יהיו מסתננים לא רצויים לאירוע שהוא בגזרת ה"מאסט" של כל חובב התחרות.
בזה אחר זה מגיעים מעריצי התחרות בני המזל שקיבלו הזמנה ויתחככו בעוד רגע בצלו של טל סונדק, נציג ישראל לאירוויזיון 2001, שבעיקר חיפש את עצמו, ננסי ברנדס שניצח על תזמורות האירווזיון כשליווה את השירים הישראליים של השנים 82' ו-83' ובערב הזה הוא בעיקר חיפש מישהו שילווה אותו וקיקי רוטשטיין, רבע מ"הכל עובר חביבי" שהתאדה לאלמוניות ולא זכה אפילו במבט חטוף. המעריצים, או כפי שהם אוהבים להיקרא "החובבים" – נכנסים, מעבירים ביקורות זה על זה, ובעיקר שולחים מבטים מתנשאים לאלה שנותרו בחוץ ובחסות בחור בשם שי ברק גם נשארים בחוץ, שכן השנה הוא מכריז בקול גדול ש"לא ייכנס מי שלא מוזמן", והוא יודע על מה הוא מדבר. בשנה שעברה הסתננו עשרות חובבי התחרות למתחם, והתוהו ובוהו נראה בדיוק, איך נאמר, כמו עכשיו.
צוותי הצילום מוכנים, החובבים כוססים ציפורניים בדאגה, וגלית גוטמן (להלן: המנחה) מתחילה בהקראת 26 המדינות ששלחו את הנציגים שלהן הנה. בזה אחר זה הם עולים לבמה – זמרים, זמרות ולהקות – אבל הבעיה מתחילה עם המשלחות הסוררות שכלל לא טרחו להגיע לקבלת הפנים ובחרו להישאר במלון המפנק בציפייה דרוכה, אולי לנטיעת העצים בשמש הקופחת שמחכה להם מחר, או סתם כי לא בא להם להתחכך בהמון המוקצן. ככה או ככה, הם לא פה, והחגיגה הרי חייבת להימשך, איתם או כנראה בלעדיהם. 
אחרי הצעידה על השטיח האדום, הפלאשים המדומים והראיונות שבהם כולם חוזרים על אותם דברים, מגיע רגע האמת: המופע האמנותי בהנחייתה של גוטמן, שעוטה על עצמה את דמות המנחה חמורת הסבר ובאנגלית לא ממש משופשפת היא קוראת את כל מה שיש לה לומר. במשחק הזה הערב אין מקום לטעויות ולאלתורים. הכל חייב להיות לפי כללי הטקס, שנראה יותר כמו עוד תחרות שמפיק הערוץ הראשון במתכונתו הקודמת עם הכתוביות באמצע, הפאוזים והמסך שמבשר בנועם "סליחה, תקלה".
אבל גוטמן צולחת את החלק הראשון ונראה כאילו היא בעיקר מדברת לעצמה, שכן לקהל ולעיתונאים זה לא ממש משנה. הכוכבת האמיתית של הערב מבחינתם נמצאת בצד השני של הבמה, נציגת ישראל נטע ברזילי שמחייכת במבוכה ומצטלמת עם מי שמצליח לעבור את שרשרת האבטחה מסביבה ודוחף לה מצלמה לפנים. סלפי הוא שם המשחק, ונראה שברזילי מכירה אותו היטב.
בשלב הזה ברזילי עוזבת. קוראים לזה "ליצור ציפייה". בעצת איש יחסי הציבור שלימינה ומנהל הבמה שלשמאלה היא נשארת לעוד כמה פלאשים ומותירה את הקהל מסויג, שכן החגיגה האמיתית מתחילה בעוד רגע על הבמה. גלית גוטמן מציגה את דנה אינטרנשיונל, וזו, מצדה, עולה בסערה לבמה בשמלה בצבע ורדרד בהיר ובפלייבק מלא ומתחילה להניע את השפתיים ואת האגן בקצב מתוזמן היטב. הצרה מתחילה כשהשפתיים לא תואמות לשירה שבוקעת מהמיקרופון, אבל לדנה לא אכפת. היא נותנת שואו, והפלייבק? שיזייף. בין כה וכה מדובר בשלוש דקות שלא ייזכרו לנצח, וחוץ מזה, העיקר שיש ריקוד והמון מטבעות לשון, זה הרי מה שהקהל אוהב. בשיר השלישי האינטרנשיונל מחליטה שמספיק ודי ומקדישה אותו לגלית גוטמן הנבוכה שמצדה מחייכת ובורחת לירכתי הבמה כי בכל זאת, כמה פאלש אפשר להיות.
הערב ממשיך ודנה כבר נמה, אבל על הבמה עולים חברי היורופאלש, מין קבוצת חובבים שהחליטו ללמוד את כל התנועות של הזמרים המקוריים ולחקות אותם בתיאום מושלם. הבעיה היחידה היא שאין כל כך למי להציג את הריקודים הללו, שכן בשלב הזה הקהל כבר התפזר לעבר הבופה, האלכוהול ולכל מקום אחר פרט לקדמת הבמה. בכל זאת, כבר שמענו את "עולה עולה", "חי" ו"אבניבי", אז כמה עוד אפשר?
הערב סוף-סוף מסתיים והחובבים מתפזרים, לא לפני שהם מונים בקולי קולות את מספר התמונות עם כל נציג שהגיע, מבררים בגריינגר מי נמצא ליד ואז מחליטים שהגיע זמן לפרוש. מחר יום חדש ונכונה להם קבלת פנים נוספת עם המון גלאם מזויף, רגע לפני שהבועה תתפוצץ.
ואם בכל זאת מילה טובה, ראוי לציין אחת: טלי אשכולי, מפיקת העל שכבר שנה שלישית מארגנת את הדבר הענק הזה ומביאה הנה לא מעט זמרים שאת רובם לא תכירו ואפילו לא תזכרו, אבל יש פה בכל זאת סוג של כבוד למדינה הקטנה שמרימה אירוע כזה ומוכיחה באופן רשמי וחד משמעי שפה זה בהחלט לא אירופה, ושאם האירוויזיון אכן יחזור לישראל – הסטנדרטים שלנו חייבים להיות למעלה מזה.
