בנהר השפע בו אנו שוחים מדי יום, קשה שלא לרצות הרבה, ויותר מזה. רוצים לחפון בשתי ידיים ארוכות כל גרגר אליו ניתן להגיע, לקרב את השפתיים אל טעמים רבים שירצו את הלשון (שכבר מזמן לא בררנית) ולרחרח כל שיח רענן שזה עתה צמח ונשטף והתנער והתנגב. אך לעיתים דווקא המעט הוא הכי מדויק. האפשרויות הרבות מבלבלות וגורמות להרגיש תחושת החמצה. לחזור הביתה בתחושה שצריך לחזור פעם נוספת, כי מה שהיה לא היה הכול, נשאר עוד.יכולנו להספיק עוד הרבה יותר מזה. לעיתים דווקא מהמעט, אפשר להרגיש הכי הרבה תחושות, לטעום את כל מה שבעצם צריך. להרגיש שזה הסיפוק שלנו. זה בדיוק מה שקרה לי ולחברתי הענוגה כשנחתנו על הגג של גן העיר, כדי להעביר ערב בבר המסעדה המדובר "קנטה".

"אולי עכשיו זה סוף הסתיו" זמזמתי את אלונה דניאל כשהתיישבנו בגג המרפסת הפורח של הקנטה. היה לה קר, ואת סגירת החורף הם מסיימים בדיוק מחר אז נספוג עוד כמה דקות מאווירת הגג התוססת, וניכנס אל תוך מתחם הבר המקורה. כשנצא לעשן נרגיש אותו שוב. מסביב הייתה אווירה של ניתוק. זה הפלא שטמון בגגות, כנראה שאפילו בגגות ציבוריים של מסעדות. כשנמצאים למעלה, פשוט יודעים שלא נמצאים למטה. יש משהו אסקפיסטי בלהיות למעלה. תשכחו שהעולם למטה קיים.

הקנטה- סלקים וקרם דלעת   28 שח צילום אנטולי מיכאל

אז לא היינו "על גג העולם", אבל כן היינו בגג של הקנטה והרגשנו איך אט אט העולם למטה מתרחק מאיתנו. זה כיף, הייתי רוצה שיתרחק ממני קצת לשעה מדי יום. בעזרתה של המלצרית האקסטרה אדיבה בחרנו שניים מתוך ארבעת הקוקטיילים בתפריט. היא בחרה את הSaul –  שהיה שילוב מתוק של וודקה עם מרטיני ביאנקו, אגס ולואיזה. אם לדבוק בסטריאוטיפ היה זה קוקטייל נשי ועדין, למי שרוצה להזמין דרינק כדי…להזמין דרינק. אך כשביקשנו לחזקו הוא קיבל אופי מפתיע שהיה צריך להיות לו כבר קודם לכן. בזמן האחרון יש לי חשק עז לאניס. אני חושב שהייתה זו כוסית סמבוקה שחיממה לי את הגוף ואת הלב. מאז אני שבוי. אז הזמנתי Fringe  – קוקטייל עם ערק, סט ג'רמיין ( ליקר מפרחי סמבוק שחור), רוזטה ומרווה. הוא היה מוקפד ומדוד ואהבתי אותו מהלגימה הראשונה. בכל זאת שלחתי גם אותו לחיזוק קל. אל תשאלו שאלות מיותרות.

סך הכול ארבע עשרה מנות בתפריט. אפשר בשני ביקורים לשדוד את כולו. המנות יצטרכו לעבור את סף "האווירה" אם כך. מקומות מגניבים לשתות בהם קוקטיילים יש בשפע. אפילו יש כמה גגות. מהגינה קטפנו לנו את "עד חציל המלכות". משחק מילים שחיבבתי לשם שינוי. כמה מרגש יכול כבר להיות חציל. שוב חציל בלאדי על האש באיזו גרסה כאילו חדשנית, חשבתי לעצמי. "כבר הזמנת, תן לו צ'אנס" אמר הקול השני בתוכי. מה שקרה זה שהגיעה המנה הזו ורציתי בעצמי להתחצל רק כדי שגם אני אוכל להיות טעים כל כך כמו החציל הזה. השילוב של המרקם הרך והחמים שלו עם יוגורט העיזים, הגבינה הכחולה, האגסים והצנוברים הוא ההוכחה שלחציל יכול להיות עתיד מזהיר גם אחרי הטחינה.
"Feel The Beet" הייתה מנת סלקים בתנור עם קרם דלעת, גבינת טולום, שמנת חמוצה וענבים. שילוב הטעמים החכם הזה גרם לי להרגיש כאילו עלינו יותר מקומה אחת בדרך אל הגג. מה שעדיין אתם לא יודעים זה שלכל החמצמצות – מתיקות – פירותיות וארומטיות של גבינה כחולה, הצטרפה גם פוקצ'ת ירקות שוק. בהזדמנות זו אני רוצה להודות למלצרית החמודה, שצודדה בי כשרציתי לצרף את פוקצ'ת ירקות השוק, אל הגינה שלנו. אם הייתי יודע שלא אבחין בשינוי באזור המותניים שלי הייתי רוצה להתעורר כל בוקר לצד הפוקצ'ה הזו. גבינת פטה כבשים, פורטבלו, עגבניות, בזיליקום והחום שיצא ממנה פשוט הפכו אותה למושלמת.

קציצות דגים על טחינה יונה- הקנטה צילום אנטולי מיכאל

"טוב זה ממש לא תקין", אמרתי לה. מה אני אכתוב שהכול היה כה טעים? יחשבו שאני משוחד. משהו חייב ליפול עכשיו כשיגיעו יתר המנות. מי יודע מהי תשוקתו האמיתית של הדייג? בטח לא אני. אפשר ללכת ליפו בשבת לדבר עם דייגים על תשוקות. בינתיים הזמנו את "תשוקת הדייג" – קבבוני דגים צרובים עם עשבי תיבול על מצע טחינה, קרם חצילים שרוף וזרעי עגבניות. אם הייתי דייג, הייתי כנראה רוצה לדוג את הקבבונים הללו. ככה איך שהם. אני חושב שאם הייתי עובד בקנטה, הייתי רוצה לאכול אותם מדי יום. כאן זה כבר התחיל לדגדג לי ממש. קיוויתי שהשרימפס& צ'יפס יהיו נוראיים ושאוכל להשתמש במילים קצת אחרות. אך כפי שאתם יודעים לא כל תקווה נענית לה והשרימפס היו פשוט מענגים עד כדי אורגזמה קולינרית. רוטב האיולי והשרי החריף סיפקו טבילה מושלמת לחמודים האלו. צ'יפס השורשים היה פריך ומתפצח ולא שומני מדי. שזה חשוב לי מאוד. בכל זאת צורת ההגשה של המנה הייתה בתוך צ'יפסר. אבל, מדהים. "את חייבת לקחת גם מנה בשרית את יודעת, זה חלק מהדיל. אני מבקר את הבשר דרככם, חברי הקרניבורים" אז היא לקחה את הסינטה "תאי" – פרוסות סינטה צרובות וסלט שורשים אסייתי. לדאבוני, הסינטה הייתה לה לבשר נעים ומעודן ומתובל טוב וצרוב בדיוק במידה הנכונה. כך שגם היא לקחה את השולחן הזה, למקום שכולו טוב. אני יכול להעיד, שהסלט שורשים שהגיע על ידה היה משובח גם כן.

בשלב הזה כבר ממש סבלנו מכל הטעמים הנפלאים שליוו אותנו במהלך הארוחה. לא ידעתי איך אתמודד עם זה שאהבתי הכול עד עכשיו. הו, אז הגיעה המכה! "לפני שאת מציעה לנו קינוח, אפשר בבקשה תה עם נענע?" המלצרית ענתה שאין להם. אז ביקשתי סתם מים חמים עם נענע. "לא אין לנו שתייה חמה בכלל" הא הא! תפסתי אתכם. סוף סוף אתם עושים משהו אחד לא בסדר וגורמים לי לעונג. בעצם לסבל. אני כל כך אוהב תה בסוף הארוחה שלי! איך זה שאין מכונת קפה קטנטנה בכל הבר המסוגנן שלהם? אוקי, הבנתי שזה מקום טרנדי ששותים בו אלכוהול מלא תל אביבים מגניבים, אבל אתם מסעדה, טובה מאוד אפילו וצריך שיהיה לכם תה!  אם עד כה עשיתי לכם קצת חשק, מבחינתי אתם יכולים להגיע רק כדי לטעום את הקרם ברולה של הקנטה. שוב כמו עם החציל, הוא ההוכחה לכך שיש עתיד גם לקינוח ארכאי שכזה. ברולה אגוזי לוז עם מלח ים וגלידת ווניל. לא דומה לשום ברולה אחר שטעמתי.

הקנטה הוא בר – מסעדה – גג מעוצב וטרנדי שדוגל בתפריט קטן. כנראה שהשף ירון מלכה כל כך בטוח בכל מנה שיצר שהוא בטוח שיחזרו שוב ושוב לאכול בדיוק את אותן המנות. בצדק, אני בטוח אחזור שוב בקרוב ומצידי שלא יוסיף אף לא מנה אחת.

 

מניות
מאמר קודםאופנה לכל כיס
המאמר הבאלא רק מלכת השושנים
קראתם עד הסוף ונותרה בכם סקרנות? נשאר לכם חיוך? אולי בפעם הבאה אכתוב עליכם. עד אז, אני מזמין אתכם להמשיך לקרוא אותי. אולי תפגשו את עצמיכן בין המילים.

28 הערות

להשאיר תגובה